החופש הגדול הגיע ועמו ים של כתבות ופרסומים בנוגע להתנהגות פרועה של בני נוער. בין הכתבות ניתן למצוא את בני הנוער שגנבו אופניים ומכרו אותם ברשת, פיצוציות שמוכרות להם סמים ועוד שלל כתבות דקר-עם-בקבוק, דרס-עם-קטנוע וכיוצא באלה. כדי לגבות את הכתבות החדשותיות, הקיץ הופך מדי שנה לתקופה מצויינת עבור חוקרים שרוצים לפרסם מחקרים התנהגותיים הקשורים בהתפרעויות של בני נוער.
הקיץ, ספר ד"ר רוברט אפשטיין (חוקר פסיכולוגיה ומנחה תוכנית רדיו בנושא בני נוער) בשם The Case of Adolescence שיצא במהדורה ראשונה בשנת 2007 ובימים אלה במהדורה נוספת, עורר מחדש את הויכוח על השאלה: האם המצב של בני הנוער הוא אכן חמור כפי שמציגים אותו בתקשורת? לטענת ד"ר אפשטיין בספרו, בוודאי – בימינו אנחנו רואים יותר נוער עם אקדחים, נוער מעשן סמים ונכנס להריון בגיל מוקדם, הדברים שמדווחים בתקשורת הם רק קצה הקרחון של תופעה חמורה הרבה יותר.
לצדו של ד"ר אפשטיין עומדים מחקרים עדכניים לפיהם 1 מתוך 7 בני נוער אמריקאים בטוחים שימותו בגיל צעיר, מה שנותן להם את הלגיטימציה לעשות שטויות ומחקרים נוספים לפיהם העניין הוא לא האמונה של בני הנוער במוות בגיל צעיר, אלא העובדה שהם חשים "חסיני מוות" וחושבים שביכלתם לקבל החלטות בוגרות בגיל צעיר.
בני נוער מעשנים סמים בסט. פיטרסבורג (התמונה ברשיון Creative Commons על ידי kr4gin)
הסטטיסטיקות מראות אחרת וגם: דעה אישית
בביקורת שהתפרסמה במגזין טיים המקוון לספרו של אפשטיין מראים הכותבים מציאות הפוכה לחלוטין: בעידן פוסט-קולומביין ירד מספר הפשעים המיוחסים לבני נוער מ 48 פשעים לכל 1000 תלמידים דאז ל 22 לכל 1000 דהיום. בנוסף, פשטים המיוחסים לנערים בגילאים צעירים (14-12) צנח בשנים האחרורנות ב 68% (חבל שטיים לא מגבים את הסטטיסטיקות שלהם בקישורים למחקרים).
אבל עזבו לרגע את הסטטיסטיקה היבשה (וזו שרלוונטית בעיקר לגבי חו"ל). את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לאחר שקיבלתי מספר פניות מכל מיני גופים שביקשו ממני להתייחס להתנהגות הנוער המשועמם בחופש הגדול מתוך כוונה להוציא כותרות בסגנון "המצב חמור מאי פעם" שיגרמו לכל צופי תוכניות הבוקר בארץ לצקצק בעוד הם רואים את הטינאייג'ר של השכנים חוזר בשמונה בבוקר מאיזו מסיבה. אני אגיד לכם את מה שאמרתי להם: המצב רחוק מלהיות גרוע.
נכון, הנוער של היום הוא פחות ציוני-מורדני-אידיאולוגי ונרטיבים ומיתוסים של כור היתוך, נוער ציוני ו"איתן לא היסס לרגע" נוגעים לו קצת פחות. עם זאת, זכינו לנוער אינדיבידואליסטי, דעתן ובין כל עשרות הכתבות על נוער שאונס, דוקר ופושע שמצטיירות מעולה (ואני מודה, כתבות על נוער עבריין תופסות המון רייטינג) אני רואה מסביבי נוער שעובד, מתנדב, מדריך בתנועות נוער, מחובר מאד למדיה ומגניב באופן כללי.
מצד שני, יכול להיות שאני חי באיזו אשלייה. אשמח לקבל תגובות מהקוראים הטינאייג'רים של הבלוג.
טוב, נפתח בזה שאני טינאייג'ר, כרגע בוגר תיכון, ומסכים איתך בהחלט.
המצב לא גרוע כמו שאנשים רוצים להאמין. יש לי תחושה שאנשים מבוגרים תמיד חיים בתחושה של "פעם המצב היה יותר טוב" ו-"תסתכלו על הנוער של היום", והדבר יוצר אצלהם איזשהוא קיבעון לגבי המצב של הנוער. אני עובד, וככה גם רוב חבריי, ובילויים אצלנו לעולם לא מורכבים מלדקור מישהו או לעשן משהו. אני מכיר לא מעט בני נוער שמתנדבים לשנת שירות, ובאופן כללי מתנדבים במסגרות שונות (הדרכה בתנועות נוער, מד"א, וכיו"ב).
מצד שני, ברור שקיים גם ההיפך הגמור, אבל יש לי תחושה שבניגוד למה שמנסים להציג בכל מיני מקומות, הם מיעוט קטן שפשוט עושה המון רעש. אני גם לא חושב שיש יותר כאלה מאשר היו לפני עשר שנים, אולי פשוט שומעים על המקרים האלה יותר.
היי קובי, תודה על התגובה!
אני מאמין שמבחינת עבריינות נוער לאורך השנים אין הבדל בין פעם להיום (למרות שאין לי גיבוי סטטיסטי, אבל אני בקשר עם משטרת ישראל ומנסה למשוך מהם מידע) וכל ההבדל הוא בחשיפה התקשורתית (מעניין לבדוק את ז מבחינה מחקרית, אולי יום אחד).
הלו, די לנסות לגנוב מאיתנו את "בזמננו לא היה ככה"