‫תנועת הנוער » אתרים לנוער‬

‫LittleMonsters – הרשת החברתית של ליידי גאגא‬

‫עומר קפלן‬ — Thu, 09 Feb 2012 08:29:19 +0000

אחת האמניות הפופולאריות ביותר בעולם בני הנוער (והאמנית הפופולארית ביותר בפייסבוק עם מעל 47,000,000 חברים בעמוד הקהילה) השיקה אמש גרסת בטא לרשת חברתית חדשה שזוכה ללא ביקורות חיוביות ומצליחה לגעת בלא מעט נושאים שחשובים לבני נוער בתוך האתר.

הרשת החברתית, שזכתה לשם LittleMosters (הכינוי שמעניקה גאגא לקהל המעריצים) מציגה מודל דומה לרשת חברתית אחרת פופולארית מאד בקרב בני נוער - Tumblr כאשר לכל משתמש יש עמוד פרופיל משלו ומשתמשים אחרים יכולים לעקוב אחריו (הטרמינולוגיה באתר היא Fan ובהתאמה Unfan כך שכל המעריצים מחוברים ליידי גאגא) . עיקר הפעילות באתר, בדומה לטאמבלר, היא העלה של תמונות וסרטונים בפורמט של מעין מיקרו-בלוג כאשר הפוסטים מוצגים בצורה דומה מאד לממשק שהתחלנו להתרגל אליו ב-Pinterest.

עמוד הבית של LittleMosters.com (צילום מסך)

אז בשביל מה רשת חברתית?

ההתנהלות ברשת של ליידי גאגא היא דוגמה מעולה לחיבור לא רק לצרכים פרקטיים ומעשיים ,אלא גם נותנת מענה לצרכים פיסכולוגיים כדי לחזק את הקשר בין המעריצים לאמנית (או למותג). ליידי גאגא יש המון נכסים וירטואליים: יש לה את עמוד הקהילה השישי בגודלו בפייסבוק (כאמור, מעל 47 מליון בעת כתיבת הפוסט), אתר בית מוצלח, מיקרו בלוגים פעילים מאד בטוויטר ובטאמבלר עצמו ואת פרויקט Haus of Gaga המעניק במה ליוצרים ומעצבים צעירים. אז למה להעלות לאוויר רשת חברתית?

יש משהו במותג-על כמו ליידי גאגא שמצליח לגרום לשלם להיות גדול יותר מסכום חלקיו: ליידי גאגא, עבור צעירים, היא הרבה יותר מזמרת, יוצרת או אייקון אופנה. ליידי גאגא היא שם נרדף ליצירתיות ובחינה מחדש של הגבולות ובמדיה מסוימת, מותג שאנשים היו רוצים להיות מזוהים וקשורים אליו. הרשת החברתית של ליידי גאגא מייצגת במידרה רבה את הצורך של בני נוער וצעירים לייצר לעצמם "קבוצת שווים" – אנשים שהם מצליחים להתחבר אליהם על בסיס מכנה משותף ומכאן יכולים לקבל תגמול בצורה של הכרה והשתייכות לקהילה המזוהה עם הערכים שלהם.

הכנסים הוירטואלים של ליידי גאגא הם טובים ומחזיקים בצורה מצויינת כל אחד בגזרתו, אבל כולם מייצגים קשר חד-סתרי בין ליידי גאגא כמותג (כאמור, מזמן לא רק זמרת) לבין קהל המעריצים העצום שלה אבל כמעט באף מקרה, אין אינטראקציה של המעריצים לבין עצמם, מה שהרשת החברתית שלה נותנת לו מענה בצורה מצויינת.

אמא-מפלצת, ליידי גאגא (מתוך העמוד הרשמי בטאמבלר)

מה אנחנו יכולים ללמוד

ברור שהרשת החברתית של ליידי גאגא לא תתחרה ולא מתכוונת להתחרות בפייסבוק, טאמבלר או אפילו Pinterest. יש בהשקה של LittleMonsters המשך של מגמה שנמשכת לאט אבל בטוח בשנים האחרונות – התבזרות של העולם החברתי לקהילות על פי תחומי עניין. אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל בתחילת עידן ה-Web 2.0 נפתחו רשתות חברתיות לכל נושא בעולם (השיא מבחינתי הייתה רשת חברתית לאוהבי יינות צרפתיים), כאשר עם עלייתו של פייסבוק, העולם החברתי התכנס לתוך הרשת החברתית הכחולה, אתרים נסגרו והפכו לקבוצות.

היום, אפשר לראות אתרים מנצלים את היכולת של פייסבוק ואת ה-API שלו כדי לייצר רשתות חברתיות נישתיות לפי תחומי עניין עם ממשקים ותועלות אחרות כשפייסבוק תמיד נמצא ברקע אבל כשזה מגיע למעריצי ליידי גאגא, לדוגמא, אין מקום שיכול לחבר אותם בצורה הטובה ביותר מעולם תוכן עם עטיפה משלו ויכולות שהם הוא יכול להציע. רוצה לומר, משחקים עם פייסבוק – לא נגדו.

מבחינה שיווקית קשה לומר אם ואיך תחשב הרשת החברתית של ליידי גאגא "הצלחה", אבל לא בטוח שהצלחה היא המילה שצריך להשתמש בה בהקשר הזה. לטעמי, אם בזכות האתר מעריצים יצליחו להתחבר זה לזה ולנהל אינטראקציה כאשר המותג רק צופה מהצד ומייצר את הדבק והסיבה למעריצים להתחבר, יש כאן קריאת כיוון טובה מאד למותגים אחרים שכדאי להם לעקוב וללמוד. היום זו ליידי גאגא, מחר זה עולם תרבות הרחוב של אדידס.

מתעניינים ברשתות חברתיות?

קראו על המחקרה של קהילת 9Gag מול חברת Nescafe העולמית

גישה אחרת לניהול עמודי קהילה בפייסבוק

ה-Timeline ואיך הוא עשוי להשפיע על עמודי מותגים

‫טאבמלר לא לבד: שני אתרי נוער שיהפכו את האינטרנט למצחיק יותר‬

‫עומר קפלן‬ — Sun, 30 Oct 2011 06:02:53 +0000

דו"ח ניסלן האחרון הראה שטאמבלר, רשת חברתית שרוב המשתמשים בה הם בני נוער ותלמידי קולג' אמרקיאים, שילש את כוחו והפך לרשת השלישית בארצות הברית מבחינת זמן שהייה באתר. אם לתמצת, הכוח העיקרי של טאמבלר נובע מהיכולת של כל אחד מהמשתמשים באתר לפתוח מיקרו-בלוג שמאפשר לו לשפוך פנימה במהירות תמונות מהאינטרנט, לפרסם מחדש תמונות ממשתמשים אחרים (מה שטאמבלר מכנים Reblog) ולשתף כל מחשבה או תמונה מקורית בקלות.

במקביל להתחזקות של טאמבלר, שני אתרים אמריקאים נוספים עשו צעד לכיוון המיקרו-בלוגים, אחד בצורה מובהקת יותר כחלק מהאסטרטגיה הכללית של החברה והאחר יושב על אותו קהל יעד, אבל עם אחד הטוויסטים הכי מעניינים שראיתי בזמן האחרון.

Cheezburger רוצים את ההומור שלכם

מאז 2007, הפכה רשת צ'יזברגר (Cheezburger network) מאחר חמוד שמציג תמונות של חתלתולים, ובמידה לא מבוטלת אחראי לעובדה שהיום האינטרנט נשלט על ידי חתולים, לרשת אתרים מצליחה שמכניסה מליוני גולשים ביום. בין האתרים הבולטים ברשת צ'יזברגר אתם בטח מכירים את FailBlog ואת The Daily What שאוסף את הנושאים הכי פופולארים באינטרנט. שני האתרים הללו, חלק קטן מאיפריית צ'יזברגר מכניסים בערך 200,000 גולשים ביום. וזה עוד בלי עשרות אלפי הגולשים שמקבלים את התוכן שלהם בסינדיקציה.

האסטרטגיה של החברה, כמו שאני מבין אותה, היא פשוטה: בכל מקום שצומח meme (רעיון תרבותי שמתפשט, אם אני מנסה לזקק את זה) חדש, הם רוצים להיות שם, להיות הבית שלו ולכנס אותו לעצמם גם בחיפוש וגם כאתר בתוך הרשת. בגלל ש-memes אינטרנטיים תלוים במידה רבה באירועים פורצים והם מופיעים ונעלמים בתדירות גבוהה, אין סיכוי שגוף מערכתי כמו אתרי ציזברגר יצליח לעקוב אחרי כל ההתרחשויות ולכן הם משיקים את Cheezburger Sites – מקום במסגרתו כל גולש יכול לפתוח אתר ולהקדיש אותו לנושא האהוב עליו, פחות או יותר כמו בלוג בטאמבלר מכוון ונמצא בקונטקסט של הומור.

אתר צ'יזברגר בנושא מלחמת הכוכבים (צילום מסך)

הרווח למשתמשי האתרים של צ'יזברגר הוא מובן מאליו: היכולת לפתוח אתר בתוך אחד הבתים הגדולים באינטרנט לאתרי הומר עושה כל אתר להרבה יותר מגניב (בעיקר בגלל אפשרויות הקידום של הרשת) והצלחה ברשת החברתית הזו תעניק למשתמשים שבאמת ישקיעו את האפשרות להשתלב באחד האתרים הגדולים וה"מערכתיים" של הרשת. מצד שני, הרווח למערכת צ'יזברגר כפי שכבר הסברתי כאן הוא היכולת לנכס לעצמו גם משתמשים וגם תוכן שמתעדכן בזמן אמת עם ה-mems הכי שווים.

Canv.as – הומור ברשת, הדור הבא (או: עושים רמיקס לאינטרנט)

בשנים האחרונות, 4Chan הוא המקום בו האינטרנט גדל בצורה הכי פראית ומדהימה שלו. בבסיס, 4Chan הוא מעין אתר פורומים לשיתוף תמונות שלמרות המראה הפשוט שלו שמזכיר את האינטרנט של שנות ה-90, המערכת האקולוגית של המשתמשים בו (ובעיקר חוסר ההגבלות וחוסר הגבולות) הצמיחה את ה-memes הגדולים ביותר ברשת: Chocolate Rain, רירולינג? הכל התחיל שם והתפוצץ באינטרנט.

על הפיתוח של 4Chan שהפך את האתר מאתר שיתוף תוכן למה שהוגדר על ידי הנ"י טיימס "האבולוציה של שיתוף התוכן באינטרנט" אחראי כריסטופר פול (או בשמו המוכר יותר, m00t). המיזם החדש של כריסטופר פורץ את תקרת הזכוכית של 4Chan ומאפשר לכל משתמש באינטרנט לקחת תמונה ששיתף משתמש אחר ופשט להוסיף עליה את הגרסה שלו – רמיקס לאינטרנט.

יש גם רמיקסים ממש יצירתיים (צילום מסך)

הפרויקט החדש, הנושא את השם Canv.as לוקח את המיקרו-בלוג או המרחב האישי של כל גולש ויוצר מרחב אישי-ציבורי חדש: הגולש מעלה תמונה, לרוב לא מקורית ומאפשר לכל האינטרנט לשחק עם התוכן שלו ובסופו של דבר לייצר גרסאות חדשות של התוכן המקורי. מדהים לחשוב מה היה קורה אם קנבס היה יוצא מתחום התמונות המשותפות ועובר לכל תחום – מה היה קורה אם יכולתם לקחת את הפוסט הזה ולייצר גרסה שלכם ממנו בלי עורכים ובלי האמינות של ויקיפדיה. סתם מחשבה.

היום בקנבס יש כאוס של תמונות ורמיקסים, כאוס מסודר ומאורגן, אבל כאוס. מסוג הבלאגן המסודר שמאפיין את 4Chan וללא ספק אחד הדברים שיכול להיות, אפילו קונספטואלית צעד מדהים בשיתוף תוכן באינטרנט. בנתיים הוא פשוט ממכר ברמות אחרות.

‫הבועה: רשת חברתית חדשה לבני נוער‬

‫עומר קפלן‬ — Thu, 27 Oct 2011 06:03:00 +0000

אם נסתכל על המערכת האקולוגית שנוצרה באינטרנט הישראלי, נוכל לראות שיש מעט מאד אתרי נוער בישראל (מומלץ: קראו את הפוסט שלנו על אתרי נוער בישראל) אבל עוד פחות מאתרי נוער בישראל, יש מעט מאד אתרים שמכוונים לקהל הבוגר יותר של בני נוער (17-15) ולא מוצאים את עצמם בסוף עם אחוז גבוה מאד של בני נוער צעירים, מה שקוראים Tweens (גילאי 15-13).

אחרי כל ההקדמה, אתם מוזמנים להכיר שחקן חדש בעולם אתרי הנוער בארץ – הבועה: רשת חברתית לבני נוער שמביאה איתה לא רק גישה חדשה לרשתות חברתיות אלא תפיסה אחרת ממה שהיינו מורגלים עם אתרי הנוער של השנים האחרונות: הבועה מנוהלת, מתוחזקת ומשווקת מההתחלה עד הסוף על ידי בני נוער בשביל בני נוער. האם יש עתיד לרשת חברתית בלי "גב" מסחרי? התשובות מיד.

עמוד הבית של הבועה (צילום מסך)

תוכן: סקס, סמים ועומר אדם חוגג 18

במבט ראשון, הבועה נראה כמו אתר שמנסה לתפוס הכל מהכל ומזכיר במידה לא מבוטלת את הרשתות החברתיות שהיו בישראל לפני ארבע וחמש שנים. האתר בנוי על מערכת Joomla (מערכת ניהול תוכן בקוד פתוח) ומציע לנרשמים את האפשרות לפתוח בלוג אישי משלהם, להעלות תמונות וכל פיצ'ר שהייתם מצפים למצוא ברשת חברתית. אני מייחס את העומס הבלתי נתפס בפצי'רים (חלקם מיותר לחלוטין, הרי ברור שאנשים לא יתחזקו עמוד פרופיל שם ובפייסבוק) להיות האתר חדש ואני מאמין שהמיקוד יגיע בהמשך הדרך.

מה שבאמת מעניין בבועה והופך את האתר לשווה סיקור הוא התוכן. לבועה יש עמוד בית שמציג תוכן שנכתב על גבי ממשק של "כתבות" וניזון מהם. לדבריו של מיקי חסלבסקי, הבעלים של הבועה, לאתר יש צוות כותבים המונה עשרות בני נוער ועורך תוכן, גם הוא בן נוער, אחראי על העלאת הכתבות לעמוד הראשי. הכתבות עצמן קצרות מאד, כמעט בלי טקסט ומכילות כמה שורות, תמונה או שתיים ובמקרה הטוב סרטון מיוטיוב.

אני חושב שכאן נמצא ההבדל הגדול בין אתרים שהגיעו "מלמעלה" בתור יוזמה של גורם מסחרי כזה או אחר ולבועה, אתר שמגיע "מלמטה" ומנסה לגדל קהילה תוך כדי תנועה: אתרים שמגיעים מגורמים מסחריים מחוייבים לסטנדרטים של כתיבה כלפי הגוף המסחרי, בעקיר כדי להיראות אטרקטיבי למפרסמים. אפילו וואלה-זון המתריס מסדר את הכתבות שלו בפסקאות, כותרות משנה ומקפיד על הגהה וכללי כתיבה בסיסיים. בבועה תמצאו בדיוק את ההפך – טקסט שמיושר למרכז, שלוש נקודות כל שתי מילים ועוד מאפייני כתיבה שיגרמו לכל עורך תוכן באתר גדול לפטר את הכתב ששלח לו את הטקסט (במקרה הטוב).

הכתבה הראשית בבועה, 23 באוקטובר (צילום מסך)

אבל אתם יודעים מה? אולי דווקא מתוך כל העריכה והכתיבה הכאוטית והלא מסודרת הזו יכול לצמוח פורטל תוכן לנוער שיצליח להחזיק מים: כעורך אחד האתגרים הכי גדולים הוא לכתוב בהתאם לקהל היעד תוך שמירה על איזשהו סטנדרט של כתיבה ובבועה יש איזושהי הרגשה של שחרור מסוים מהבחינה הזו, כל פערי התיווך נחתכו והכתבות מוגשות בצורה הכי פשוטה וגולמית, יש שיגידו ברמה נמוכה. אני אומר – יכול להיות שמישהו כאן הצליח לפצח את הסוד של הקמת אתר תוכן לנוער.

פוטנציאל מסחרי? מוקדם לומר

הדבר שיהפוך את הבועה ממיזם נחמד של נוער כותב לנוער לשחקן באינטרנט הישראלי הוא היכולת, ובכן, להכניס כסף. כל עוד אנשי הבועה ימשיכו לתייג את עצמם כרשת חברתית המדד שיצטרכו להביא לשולחן הוא כמות הנרשמים (וזה ממש אולדסקול…) והגעה למסה קריטית של גולשים רשומים היא לא משימה קלה, במיוחד כשהמוצר שמוכרים הוא תוכן ולא רשת חברתית מבוססת היכרויות, לדוגמא.

המחלה העיקרית שהבועה לוקה בה נכון להיום הוא חוסר מיקוד – מצד אחד נראה שהרוב המוחלט של המשאבים באתר מושקע בכיוון של תוכן, מצד שני מעמיסים על הגולש המון פיצ'רים חברתיים שמעמיסים על האתר יותר מדי ומעמידים אלטרנטיבה (לא טובה) לפייסבוק. מצד שני, מבט על עמוד האודות של הבועה רומז דווקא על כוונה להשקיע באפיק החברתי: "משעמם ברשת החברתית? בואו להכיר אנשים חדשים".

אם הייתי צריך לתת טיפ אחד לחבר'ה מהבועה, הייתי שולח אותם להתרכז במוצר שבאמת נדרש היום ופחות לנסות להציע פתרונות חברתיים שפייסבוק יודע להציע ברמה גבוהה הרבה יותר. אבל מה אני מבין, עד לא מזמן חשבתי שטקסט צריך לחלק לפסקאות ולישר לימין.

‫סופו של אתר: מכבים את האור ב bona‬

‫עומר קפלן‬ — Wed, 31 Mar 2010 09:41:43 +0000

אחרי פרסום ראשון בתחילת החודש שעבר ולא מעט שמועות, הורידו אתמול (30.3.2010) ב ynet, יומיים לפני המועד המתוכנן, את פורטל הנוער bona. אם תיכנסו לאתר היום, תראו את מסך הפרידה הזה:

פרידה ל-10 שניות (צילומסך)

בתור מי שהיה שם כשקיבלו את האישור על הדומיין, אני מרגיש איזושהי חובה לבוא ולספר את הסיפור של bona, אתר שארבע וחצי שנים של עשייה שלו התנקזו לתוך פסקה בעמוד שהתוקף שלו הוא 10 שניות, כמה סטטוסים בפייסבוק וכמה טוויטים.

bona כרשת חברתית מבוססת תגיות – אנשים במרכז

אני נכנסתי ל bona ב 12.10.2006, רגע אחרי שסיימו את העיצוב והרבה אחרי תהליך האפיון. bona היה אז פרוייקט משותף של דפי זהב ו Ynet כשהמטרה הייתה לתת ביטוי מקוון למדריך התיכופוניסט מצד אחד (ספר טלפונים שיצא במשך תקופה של כ-14 שנה בכל עיר עם הטלפונים ומספרי ה ICQ של התלמידים מכל בתי הספר) ולרכב על הגל של פריחת הרשתות החברתיות של 2006 (לקריאה נוספת: דפי זהב רוצה מייספייס \ TheMarker).

הכניסה רק למי שיש קוד, העיצוב הראשון של bona

אני חושב שכבר מההתחלה, נתקלנו בשלוש בעיות עיקריות עם האתר: הראשונה, הייתה מנגנון ההצטרפות: בכל מדריך תיכופוניסט שחולק, היה כרטיס שחור ומגניב עליו היה קוד הצטרפות חד ערכי. רק משתמשים שבבעלותם היה קוד יכלו להצטרף לאתר ולהזמין חברים אחרים שלהם כשהמחשבה הייתה בזמנו לסגור את האתר לתיכוניסטים בלבד ולמנוע כניסה של מבוגרים. התוצאה בפועל הייתה כניסה של מעט מאד בני נוער (כי מי באמת החזיק את הכרטיס?).

בשביל מי שהצליח לעבור את תהליך ההרשמה, החסם השני היה מנגנון התגיות. העלאת התוכן בגרסה הראשונה של bona הייתה מסובכת מאד ודרשה מהמשתמש לתייג כשדה חובה. בתקופתו, מעט מאד אתרים השתמשו בתגיות, כל שכן בארץ (אני זוכר שדיברו על דלישס כמודל) וחוסר היכולת להסביר למשתמש איך לתייג (וחשוב מכך, *למה* לתייג) הביאה את האתר למצב של בלאגן כאוטי: מצד אחד האתר לא הצליח לייצר עמודים על פי תחומי עניין (כי תגית "אהבה" ותגיות "אהבההה XD" יצרו עמודים שונים) ומצד שני, משתמשים שרצו שהתוכן שלהם יקבל ביטוי לאורך כל האתר' , תייגו אותו בלי כל קשר, מה שהפך את עמודי התגיות ללא רלוונטיים.

גם הסביבה העסקית לא עזרה ל bona בימים הראשונים: כמה ימים לאחר עליית האתר לאוויר עלתה לאוויר הרשת החברתית MyMusic, רשת מיוחדת שהוקמה עבור כפר המוזיקה של קוקה-קולה וקיבלה המון חשיפה גם בפרסום וגם באמצעות סלבס שהזינו תוכן לאתר. עוצמתה של MyMusic (רגעית ככל שהייתה, אחרי כפר המוזיקה הוחלט להוריד את האתר מהאוויר) הורידה את הפוקוס מהאתר החדש.

bona כרשת חברתית – בלי תגיות, תוכן גולשים במרכז

אחרי שנה של מיקוד בעמודי הפרופיל ובדפים אוטומטיים על פי תחומי עניין, לצד כמה שינויים בהנהלה, bona נכנסה לעיצוב ומיתוג מחדש תחת חברת Nascent כשהקונספט היה לצאת מהעיצוב הירוק והלא שמיש, להוציא את הפיצ'רים שלא עובדים ולהעביר את המיקוד מעמודי המשתמשים לזירות של שיחה בין גולשים – אנחנו קראנו לזה "דיבורים" ודרך הפעולה שלהם הייתה פחות או יותר כמו ת'רדים בפורום כללי. ככה זה נראה:

תוכן גולשים במרכז (עיצוב: Nascent)

האייטמים המרכזיים באתר היו תוכן גולשים בהמלצת עורך. בתקופה זו חזינו בגידול משמעותי בקהילה, בעיקר פליטי רשתות חברתיות אחרות (אנשים שהרגישו גדולים על שין1 מבחינת גיל ופליטי Shox, הרשת החבתרית של NRG, שנתפסה בזמנו כרשת חברתית של ערסים יפים ויפות). בגרסה הנוכחית התחלנו ליישם תובנות מהגרסה הקודמת: הורדנו את מערכת התגיות לרמה אופציונלית, הורדנו את מנגנון ההרשמה באמצעות קוד לטובת מנגנון הרשמה פתוח והתגובות היו בהתאם.

הבעיות עברו עכשיו לצד שלנו, אם עד אותו זמן הבעיות היו בעיקר בעיות של שמישות וממשקי משתמש, הרי שעכשיו רוב הבעיות באתר הפכו להיות בעיות בזירת התוכן: קונספט ה"דיבורים" היה נחמד לשיחות של יומיום ולגיבוש הקהילה, אבל לרוב אלו היו אייטמים חסרי ערך עבור הקורא במקרה הרע, או אייטמים מעניינים אבל קצרי מועד, מהסוג שאתה קורא עכשיו, אבל עוד שעה זה כבר לא מעניין.

bona כרשת חברתית – תוכן גולשים לצד תוכן מערכתי

הרצון להעשיר את bona בתוכן הביא אותנו לרונן בש, מעצב ynet לשעבר שהיה אמור להכין את bona לקראת הופעה בהומפייג' של האתר הגדול במדינה. לא צריך לספר שהופעה בהומפייג' ynet פירושה לא מעט טראפיק ויוקרה אבל כדי להצדיק את ההופעה שלנו שם מעבר לגימיק נחמד, היינו צריכים להכניס תוכן מערכתי ערוך ומנוהל. הצורך בתוכן מערכתי הוליד יצוא כלאיים שליווה את הגולשים עד השנה האחרונה של האתר: מדובר באתר שמצד אחד הציג בעמוד הראשי תוכן מערכתי ב"עמודי כתבה" ותוכן גולשים בפורמט של "דיבורים". ככה זה נראה:

תוכן גולשים לצד תוכן מערכתי (עיצוב: רונן בש)

מכל הגרסאות של האתר עד אותה תקופה, אני חושב שזו הביאה לידי ביטוי את הקונספט בצורה הטובה ביותר. מצד שני, נכנסנו כאן לסוג של הבטחה שלא יכולנו לקיים: מצד אחד, הבטחה להיות אתר תוכן מוביל – מה שהמערכת לא אפשרה לנו מבחינה טכנולוגית ועיצובית (עמודי הערוצים והכתבות לא נראו מספיק טוב כדי להחזיק תוכן מערכתי, ולא באשמתם, אנחנו לקחנו מערכת שנועדה לניהול קהילות ותוכן גולשים ואנסנו לתוכה לערכת לניהול תוכן) ומצד שני, התיימרנו להיות רשת חברתית מובילה (שבגלל המרדף המתמיד אחרי תוכן מערכתי, לא זכתה למספיק תשומת לב והייתה צריכה פחות או יותר לנהל את עצמה).

bona כפורטל תוכן – תוכן מערכתי במרכז

כש ynet רכשו את bona באופן מלא נקראתי להכין תוכנית עבודה שתממש את החזון של האתר בתוך ynet. בזמנו, הייתי מודע לבעיית ההבטחה הלא ממומשת מהגרסה הקודמת והחלטתי ללכת על פורטל תוכן מערכתי מכמה טעמים: פייסבוק תפס תאוצה בחו"ל והתחיל חדור גם לארץ, היה לי ברור שלא יהיה טעם לשחק במגרש הרשתות החברתיות אלא אם כן נהייה הכי חזקים בזירה הלוקאלית – מה שלא היינו (המלצתי להעביר את מערכת ההרשמה ל Facebook Connect). בנוסף, ynet, בתור גוף התוכן הגדול בישראל, היה אמור לתת רוח גבית לאתר ולהעשיר אותו ועל ידי כך לתת ערך מוסף אמיתי לכתבי הנוער שכבר עבדו באתר.

לצורך הפיכת האתר לפורטל תוכן פנינו ל Inkod Hypera, אחת מחברות העיצוב שאני יותר מעריך, והתוצאה הייתה פורטל תוכן לפי ערוצים וקטיגוריות:

קטע קטן מההומפייג' של bona כאתר תוכן (עיצוב: Inkod Hypera)

כאן אנחנו מגיעים לסיפור הסוף של bona, והאמת היא שהוא לא מורכב או טראגי כמו שהוא מצטייר: במשך השנה בה bona תפקד כפורטל תוכן היה גידול בתעבורת הגולשים לאתר. לא מעריכי, לא גדול מדי, גידול טבעי. העיצוב החדש עשה טוב לכתבי הנוער שקיבלו במה רצינית לכתוב בה (לצד הפריבילגיה של הופעה בהומפייג' ynet), הייתה תוכנית עבודה ובסך הכל האת הגיע לתקרת זכוכית מסויימת (מבחינת כוח אדם, משאבים וכיו"ב) שכדי לעבור אותה הוא היה צריך לעבור את שאלת הפיתוח העסקי.

בסופו של דבר, הייתה צריכה להתקבל החלטה בנוגע לפוטנציאל העסקי של האתר ולזכות הקיום של אתר תוכן לנוער ב ynet שלא נראה ומתנהג כמו חלק אינטגרלי ממערכת התוכן של האתר. במקביל, אני משער שהיו שיקולים ארגוניים אחרים שהיו צריכים להתקבל בנוגע לפוקוס של ynet, איפה משקיעים את הכסף והאם אתר תוכן (על כל הקושי בתפעול של אחד) הוא באמת הדרך הטובה ביותר להגיע לנוער. התוצאה היא מסף הפרידה שמופיע בתחילת הפוסט לצד ההחלטה להוריד את הפרוייקט מהאוויר.

אחרית דבר בנימה אישית

בעייני, יש משהו מאד מנחם בעובדה ש bona לא נסגרה בגלל היותה bona אלא בגלל שיקולי פיתוח עסקי. בתור מישהו שמגיע מעולם התוכן ורואה קודם כל את המשתמש, אני מאמין שיש זכות קיום לאתר תוכן לנוער, אני מאמין שאתר שיספק תוכן מעניין ורלוונטי לבני נוער בצורה טובה ישגשג גם בקרב על המשתמש (שאין לו מחוייבות לאתר זה או אחר) וגם מבחינה מסחרית.

הבעייה עם אתרי תוכן היא שהם דורשים אחריות כפולה: מצד אחד, אחריות כלפי התוכן – להביא מדי יום שלושה, ארבעה, אייטמים רלוונטים וכתובים טוב דורשם לא מעט השקעה, גם ברמת המשאבים ובמקרה של נוער שכותב, לא מעט שעות עורך שצריך לא רק לעשות את העבודה הטכנית, אלא בעיקר להדריך, ללמד איך לזקק סיפור מתוך רעיון ולפתח עיתונאים וכתבי אינטרנט (אגב, אני בקשר עם לא מעט כתבים צעירים שעבדו תחתיי ואני שמח כל פעם מחדש לשמוע שהם הסתדרו בצבא בתפקידים שקשורים בתקשורת בזכות bona). האחריות השנייה של אתרי תוכן היא כלפי הקהילה – בשלב מסוים נוצרת סביב האתר וסביב התוכן קהילה של משתמשים שמגיבים ועובדים מסביב לתוכן, הגדולה של מנהל אתר היא לתת כלים, לדבר וחשוב מכך, להקשיב לקהילה ולתת לה את הקשר הבלתי אמצעי עם מנהלי האתר, זה שבזכותו זכתה bona להצלחה בימים הראשונים.

אני חושב ש bona עשתה טוב לכל מי שנגע בה: החל מצוות המתכנתים, המעצבים, כתבי הנוער, העורכים והמנהלים. אני באופן אישי עברתי ב bona מהתיכון של האינטרנט לאוניברסיטה של הגדולים: bona הייתה שיעור בתאגידים, בבניית אתר מאפס, בניהול קהילה, בעריכת תוכן, בניהול וגיוס של עובדים ואפילו בפרינט. בסופו של דבר, הדבר הכי קל שאפשר לעשות באינטרנט הוא להוריד אתר מהאוויר ומה שנשאר לי בסוף ביד אלו הקשרים, החברים וזכרונות טובים.

‫מיקמק – עולם וירטואלי אמיתי לילדים‬

‫עומר קפלן‬ — Tue, 26 Jan 2010 09:05:45 +0000

אוהבים את מיקמק? אולי יעניין אתכם לראות מה עושים ילדים בפייסבוק

עוד לא יבש הדיו הוירטואלי על הפוסט על התחממות בגזרת הא תרים לילדים בישראל וכבר נכנס לתחום שחקן שעשוי להעלות את הסטרנדט לרמה חדשה.

היום הושק באופן שקט האתר מיקמק (mikmak.co.il) מבית D.I.C: עולם וירטואלי שמיועד לילדים קטנים (עד גילאי 12) וכולו סובב סביב יצורים נמוכי קומה ופרוותיים הנקראים מיקמקים. אחרי כמה שעות של משחק אינטנסיבי, אני יכול לומד בפה מלא – כל הכבוד. אבל עוד לפני הסופרלטיבים, אני רוצה לקחת אתכם לתוך כמה מהפיצ'רים המעניינים של המשחק.

תהליך הרשמה – ידידותי עם דגש על אבטחה

יש מישהו בחברת הפיתוח של מיקמק שמבין ילדים (או לכל הפחות יש לו כמה). תהליך ההרשמה למשחק הוא ידידותי מאד, עם כפתורים גדולים וציורים נחמדים ברקע. ניכר כי תשומת לב רבה הקודשה לנושא האבטחה בכל הקשור בתהליך ההרשמה כשהפיצ'ר הבולט כאן הוא הצ'אט: ההורים יכולים לבחור לתת לילד להשתמש בצ'אט "פתוח" (עם מודרציה למילים פוגעניות) או צ'אט עם משפטים מובנים מראש.

מרגע סיום תהליך ההרשמה המיקמק נוצר ולא ניתן לחזור ולשנות את האפשרויות בקלות יחסית כך שההורה יכול להיות רגוע.

מסך בחירת הצ'אט במיקמק (צילומסך)

עולם המשחק – ירידה גבוהה לפרטים

העולם של מיקמק בנוי ממספר אזורים (עיר, ג'ונגל, חוף ים, קלאב) כאשר בכל איזור מספר מבנים שניתן להיכנס לתוכם (בעיר – חנויות, בקלאב – מועדון ריקודים). הגימור של עולם המשחק הוא גבוה במיוחד וחוץ ממספר באגים מזערי, בעיקר באנימציות ובאמוטיקונים, חווית המשחק זורמת מאד ומהנה (בשבילי).

עולם הג'ונגל במיקמק (צילומסך)

אחרי מספר שעות, אי אפשר שלא להיות מוקסמים מעולם של מיקמק: ברקע מתנגנת מוזיקה רגועה ונחמדה, יש המון חפצים שניתן לערוך איתם אינטראקציה למרות שאין להם ערך משחקי (כמו מצלמה על החוף שסתם עושה פלאש אבל נחמד לעמוד ולצלם את עצמך סתם ככה) ועוד יותר חפצים שכן (כמו מכונות המשחק בארקייד שבאמת מכילות משחקים פשוטים כמו ארקנואיד).

גם בעולם המשחק עצמו הכל נורא סטרילי מבחינת האבטחה וקשה יחסית לצאת מהתבניות שמכתיב המשחק ולהתבטא בחופשיות. דוגמא טובה היא מערכת ההדעות האישיות שמסודרת בצורה של גלויות – אי אפשר לכתוב הודעה פרטית אמיתית אלא לבחור מתוך מספר תבניות שעולות כסף משחק (מה שיהפוך את ההודעות הללו ללא כל כך פופולאריות).

הודעות אישיות במיקמק (צילומסך)

מודל עסקי – פרימיום, שיתופי פעולה וטובין וירטואליים

כבר סימנו הלוך וסמן את הטובין הוירטואליים כאחד הטרנדים המוצלחים של השנה הקרובה וגם במיקמק לא פסחו על הנושא: קניות בעולם של מיקמק מתנהלות על בסיס כסף משחק וירטואלי (נקרא: מטבעות) כשניתן להשיג אותו באמצעות יצירת קשרים, משחק באזורים השונים בתוך העולם ושיתופי פעולה.

החנויות בעולם של מיקמק אטרקטיביות מאד ובנויות בצורה טובה מאד לקהל הצעיר:

חנות הבגדים (צילומסך)

המודל העסקי של מיקמק מבוסס על מודל פרימיום (Freemium) כאשר העולם הוירטואלי ומשחק בו הם בחינם אבל במקביל מתבצעת מכירת מנויים (ביום כתיבת הפוסט מנוי שנתי עולה 179 ש"ח).

במקביל להשקת האתר, כבר עלה לאוויר שיתוף פעולה עם דוריטוס (שטראוס-עלית) שמבוסס על קודים מאריזות החטיף. ארבעה קודים שווים מצד אחד לחפצים מגניבים במשחק לילדים ולמנוי חודשי להורים. שיתוף פעולה מסוג זה מראה את הפוטנציאל העצום שיש לעולמות וירטואלים אצל ילדים ואת האמונה של החברות המסחריות הגדולות בטרנד הטובין הוירטואליים.

בסופו של יום, מיקמק הוא אחד העולמות הוירטואליים האטרקטיבים יותר שראיתי בישראל ובעידן בו הורים חוששים שהילדים שלהם יסתובבו בפייסבוק, יש כאן פתרון טוב לעולם סגור (אגב פייסבוק, למיקמק יש קבוצת מעריצים שמונה, איך לא, ילדים).

גילוי נאות: אין לי קשר לעולם הוירטואלי של מיקמק ואני לא מכיר את חברת DIC. יצא פוסט מאד חיובי ומפרגן, אבל כשמגיע – מגיע.

‫האח הגדול Live: הלקחים נלמדו‬

‫עומר קפלן‬ — Sun, 15 Nov 2009 08:12:06 +0000

אם לא יקרה משהו מיוחד, הערב תיפתח בקול תרועה העונה השנייה של האח הגדול ובמשרדי האינטראקטיב כבר הספיקו למלא כל חלקה טובה בבאנרים כך שאף אחד לא יפספס את המאורע רב החשיבות (אם כי אני פחות הטיפוס של הפרק הראשון של האח הגדול שמלא בטקסטים מוכתבים מראש וטייפקאסטים לעוסים. את ערוץ 20 אגב, רכשתי).

מה שמעניין אותי בכל הסיפור של האח הגדול באינטרנט הוא דווקא השדרוג שנעשה בפלטפורמת השידור האינטרנטית: בעונה הקודמת (2008) יכולנו לבחור אחד מתוך ארבעה פידים שעבדו על נגן פלאש. יש לציין שאיכות השידור הניחה את הדעת אבל חוץ מלבהות במסך לא היה הרבה שיכולנו לעשות.

השנה העסק ייראה כך (המקור כאן):

האח הגדול באינטרנט, גרסת 2009 (צילומסך: אתר mako)

כמו שאתם יכולים לראות, נלמדו כאן הלקחים מפרוייקט וידאו ריאלטי דומה מהתקופה האחרונה, מגודלים: למרות שאין מה להשוות בין הקמפיין של סלקום לבין החשיפה האדירה וכמות הפרסום שמשוקעת באח הגדול, אחד הדברים שהיו חסרים במגודלים ויפכו את האפליקציה של האח הגדול למצויינת היא האינטראקטיביות והשיחה על גבי הוידאו.

החיבור המתבקש לפייסבוק (והמאולץ לטוויטר), הוא בדיוק מה שייגרום להווצרותן של שיחות בזמן אמת (מה שהיה כל כך חסר במגודלים) ותייצר חיבור טוב עם הקהל הצעיר. בנוסף, שכבת הוווידג'טים מציעה לקהל יכולות אינטראקטיביות נוספות שהיו לב הקמפיין של מגודלים בדמותם של סקרים, כך בסופו של דבר תמיד יהיה מה לעשות בעמוד הנגן, גם אם לא צופים בוידאו.

בונוס: ערוץ הכנסה מצויין

מבחינה מסחרית האפשרות להלביש שכבת פלאש נוספת על נגן הוידאו ולשים עליה ווידג'טים פותחת אפשרויות מצויינות מבחינה מסחרית (בתמונה אתם יכולים לראות דוגמא לבאנר של ביסלי) אבל גם לדחיפה של תוכן משלים של כתבות ב mako. בקיצור, אם כבר יש כל כך הרבה גולשים בעמוד אחד, למה לא לייצר אחלה טראפיק לשאר העמודים באתר תוך כדי?

כל אלה, לצד סרגל הכלים של האח הגדול (נתמך על ידי Conduit) יכולים לייצר ל mako ערוץ הכנסה לא רע בכלל, אם לא ב CTR, בתחום החשיפות בוודאי ובוודאי.

‫אתרי הנוער הישראלים – איפה הם היום?‬

‫רז מצנע‬ — Sun, 18 Oct 2009 07:18:37 +0000

מהדורת 2011 של "אתרי הנוער הישראלים" באוויר! לחצו כאן כדי לקרוא אותה

זוכרים לפני שפייסבוק היה? זו היתה תקופה אחרת. כולם דיברו על כך שהצעירים נמצאים באינטנרט והיו לנו אתרים ישראליים לבני נוער. בתקופה זו גם אני הייתי פעיל בתחום זה כמנכ"ל bona – ולמי שלא הבין זה סוג של גילוי נאות כמקובל בתחום.

למען הנוחות חילקתי את הנתונים לאתרי הנוער (13-18) ואתרי הילדים (7-12)

אתרי נוער בסגנון צלילה חופשית

אפשר לראות בגוגל טרדנס שמינואר 2008 כל אתרי הנוער הישראלים נמצאים בצלילה חופשית והיום הם נהפכים לפחות רלוונטים מבחינת הגולשים והמפרסמים – זה תמיד הולך ביחד.

הרשת החברתית הנועזת SHOX (אדום בגרף) שהושקה על ידי אסקייפ של פלאפון כבר לא קיימת יותר בטרנדס כי היא אוחדה עם nrg אבל אפשר לראות איפה היא היום- בתחתית. רשת חברתית לבני נוער בהחלט לא רלוונטית להיום שיש את פייסבוק ומתישהוא היא פשוט תיעלם מן הרשת.

שוואמי (showme- בצהוב) שהיא הבית בעיקר לתמונות של צעירים גם סבלה מירידה אבל פחות מהשאר. הגרעין הקשה שלה ששם שם תמונות באלבומים עדיים מתקשה לוותר אבל אין אלא לחשוב כי גם דור זה ייעלם בתוך הפייסבוק.

bona (בירוק) שהושקה מתך התיכופוניסט על ידי דפי זהב ו ynet, ושנמצאת היום בבעלות מלאה של האחרונה, שומרת פחות או יותר על גודל הקהילה שלה – שזה לא יותר מדי. בדיעבד מסתבר שההשקה היתה בדיוק בשיא של אתרי הנוער ממש לפני הירידה – תזמון בעייתי. מכיוון שהושקה כרשת חברתית של גופים מסחריים מלכתחילה – לא זכתה להגיע לגדול של הרשתות האחרות שצמחו מלמטה. היום בוצע שם שינוי ששם את התוכן המערכתי במרכז ורק ימים יגידו אם תאגיד ידיעות יתגייס לטובת האתר – או שהוא ימשיך לדשדש בנחת.

אתר שין1 (בכחול) נרכש על ידי קבוצת אתרים ב3.3.2008 ואפשר לראות מאז האתר ירד מ30 אלף גולשים ביום לפחות מ- 5000. אתר זה שהיה הגדול בתחומו בתקופה הרלוונטית התרסק במהלך השנה האחרונה.

יוצאת מן הכלל בעניין זה היא מקושרים הישראלית שמצליחה לשמור את הראש למעלה. רשת זו היא אומנם היתה גם לבני 20-30 ולאוו דווקא בני נוער, אבל היום הם כבר שם. אומנם כבר לא ניתן לראות אותה בגוגל טרנדס כי הם סופחו לדומיין של וואלה אבל כל מבין הרשתות לצעירים – אים ספק שהיא הכי פעילה. אולי זה בגלל המייסדים עוד שם, אולי כי היא כבר עברה מסה קירטית של אנשים שרוצים להיות שם ואתה לא מרגיש לבד. לאחרונה הם נרכשו על ידי וואלה מה שיכול להבטיח הזרמת גולשים קבועה – אם ירצו בכך.

אתרי ילדים – ירידה מתונה יותר אבל דרמטית

אפשר לראות כי באתרי הילדים לעומת אתרי הנוער – ישנה ירידה ואיבוד של גולשים אבל לא באותו יחס של הרשתות החברתיות לבני נוער.

אותה קבוצת אתרים (שרכשה את שין1 כאמור), רכשה גם את אתר מומו הפרה באוגוסט 2008 מתוך מחשבה להוות קבוצת מדיה לצעירים. מומו הפרה גם עשתה דיאטה אך איבדה רק חצי מהגולשים שלה (בתמונה למטה) ועומדת כיום על כ15 אלף גולשים ביום.

טיפו וגופ – ממש בהתאמה באותה מגמה. מתחת ל20K גולשים ביום כבר קשה להיות מסחרי וליזום ולהתחדש ונראה כמה זמן יחזיקו שם מעמד.

אתר לילדים שדווקא מרים ראש – myfirsthompage

אתר שמראה מגמה הפוכה בתקופה זו הוא "עמוד הבית הראשון שלי". אתר זה דומה למה שמהווה נטקס, סטארט בזמנו והיום kafe.co.il. שער כניסה מלא לינקים לילדים הכוללים משחקים, יצירה וכל דמויות הטלווזיה המוכרות. אם תכננתם לעשות משהו ישראלי לצעירים, הרי שנראה שרק אצל ילדים יש את המקום לעשות זאת – בעיקר בגלל הבדלי השפה כנראה.

לסיכום

מגמת הטראפיק של כל האתרים דומה. כמנהל שיווק זה די מטריד שלא משנה איזה פעילות ומהלכים שיווקים עושים – "הכוח הגדול" של השוק סוחף אחריו את כולם. היום בפייסבוק יש 450 אלף צעירים עד גיל 18 וזאת כנראה הרשת החברתית היחידה המשמעותית לגילאים אלו. זה לא אומר שאי אפשר להרים אתרים ופעיליות רק שהשיווק והקידום שלהם חייב לקחת בחשבון איפה הצעירים נמצאים. מזכיר קצת את מה שקורה בעולם הגלובאלי של רשתות בתי הקפה – בתי הקפה השכונתיים נעלמים (בדומה לאתרים המקומיים) ורשתות הענק תופסות את עיקר הקהל, רק שזה קצת מפחיד שלחשוב שדווקא באינטרנט הכל הולך ומתרכז לידי ענק אחד – פייסבוק.

‫SmokeScreen: משחק חברתי בתוך רשת חברתית‬

‫עומר קפלן‬ — Wed, 30 Sep 2009 09:22:15 +0000

בכל יום שאני פותח מחשב, יוצא לי לעבור על המון המון פרוייקטים וקמפיינים שקשורים לנוער בעולם. הרוב, אם להודות על האמת, דיי משעמם. עוד קמפיין ויראלי (*פיהוק*) עוד איזה מיניסייט של מותג גדול שמנסה להתחבר לנישה טרנדית (*פיהוק*^2) ויש מעט מאד פרוייקטים שגורמים לי לדפוק על השולחן ולהגיד "וואו, מגניב". כזה הוא המקרה של Smokescreen.

אני מאמין גדול בלפגוש את קהל היעד היכן שהוא נמצא ובמקום לכפות עליו מיניסייטים וקליקים ריקים, להשתלב במודל הגלישה שלו ובמקומות שהוא עובר בהם בכל מקרה. Smokescreen, במובן הזה, הוא מעין יצור כלאיים: מצד אחד הוא אתר בפני עצמו ומצד שני כל השפה והכלים שהוא מציג מוכרים לנו מעולם הרשתות החברתיות הגדולות (פייסבוק מייספייס).

Smokescreen בבסיסו הוא משחק רשת המתנהל בתוך רשת חברתית דמיונית בשם White Smoke. המשחק מציע 13 משימות כשבכל אחת מהן תידרשו להוכיח את הכישורים שלכם בעולם הרשתות החברתיות (על כך בהמשך) כך נראה עמוד הבית:

Smokescreen הוא דוגמה מצויינת לאתר שיודע לייצר stickiness אצל נוער: המשימות אותן הגולשים צריכים לבצע נפתחות בקצב של אחת לשבוע (היום 7 פתוחות מתוך 13) כאשר שמועות לגבי המשימה הבאה מרוכזות בפורום מיוחד שמוקדש לעניין. בנוסף, הדמויות הוירטואליות (מה שבעולם הגיימרים קרוי NPCs) מקבלות פנים בעמוד הבית וניתן ממש להתרשם מהעמודים האישיים שלהן וליצור איתן קשר (כמובן שהיכרות עם הדמויות תעזור לך במהלך המשחק). אלמנט חמוד נוסף הוא מנגנון ה Achievements שהפך טרנדי מאד לאחרונה שבמסגרתו הישגים שלך במשחק מתועדים בעמוד אליו אפשר לחזור תמיד ולהשוויץ לחבר'ה.

ככה נראה משחק חברתי לדוגמא ב Smokescreen:

אחרי שדיברתם קצת עם הדמויות הוירטואליות בחלון הצ'אט המשחק הראשון ידרוש מכם מיומנות שכל טינאייג'ר ומבוגר מפתחים ברשתות חברתיות: הפצת שמועות זדוניות על מישהו אחר. במהלך המשחק תצטרכו לחבר משפטים כמו "לאמא של קים יש רומן עם טום ממייספייס" ולקבל Likes מהשחקים הממוחשבים אחרים, כאשר הם מנסים לעשות את אותו הדבר בדיוק. ניצחתם? תשאירו כמה פרטים ותמשיכו למשימה הבאה. שיחקתי בזה – זה מגניב.

Smokescreen הוא הפקה מיחדת עבור ערוץ 4 הבריטי ואם הם הצליחו ליצר בשבעה שבועות מעל 50,000 גולשים רשומים ולא מעט התעניינות, כך נראה, כנראה שזה מספיק מגניב כדי שנוכל ללמוד מהם כמה דברים.

‫שין1 נכנסים לעסקי המסיבות‬

‫עומר קפלן‬ — Tue, 12 May 2009 06:48:36 +0000

בכל מה שקשור באינטרנט, עולם המסיבות והקלאבינג לבני נוער הוא מעין חרב פיפיות עבור בעלי פורטלים לבני נוער: מצד אחד בכל חמישי ושישי עשרות אלפי צעירים מציפים את המועדונים בישראל, כולם רוצים תשומת לב וכולם קהל יעד פוטנציאלי במונחים של יוניקים (Uniqe Users) ודפים נצפים באתר ולכן כולם רוצים להיות שם. מנגד עומדות ההוצאות התפעוליות (צלמים, כתבים שמסקרים) ואולי חשובה מכך, התדמית: ברגע שאתה נכנס לעולם המסיבות יש לזה איזושהי אמירה תדמיתית ויומרה מסויימת להיות בעניינים.

לפני כחודש השיקו אנשי הרשת החברתית שין1 את "שיןאאוט" - ערוץ המסיבות של האתר. ככה זה נראה:

ערוץ המסיבות של שין1

בניגוד לשין1 הכחול, הבהיר והילדותי, שיןאאוט הוא שחור (בדומה לרוב אתרי המסיבות, בכל זאת לילה) וסקסי יותר. בעמודים של שיןאאוט ניתן למצוא את החיבור לרשת החברתית עם פרופילים של גולשים שמשתתפים במסיבות, פורומים אבל המנה העיקרית הייתה ונשארה תמונות שצולמו על ידי צלמי מערכת שנשלחו למסיבות. ברוח המודל העסקי, כל תמונה אפשר להוריד ולשלוח לסלולר וכאן מסתיים הסיפור פחות או יותר.

המשימה: להביא את המסיבה לגולש

יש משהו שמאד עושה שכל בלחכות לבני נוער במקומות בהם הם נמצאים ולתת להם ביד את הכתובת של האתר שלך ותמונה שמאוחר יותר יכולה לתרגם את עצמה לכסף אבל החוכמה האמיתית כאן לדעתי, היא לייצר את הדביקות הזו שתגרום לקלאבר להישאר ולהיות חלק מקהילה גם אחרי המגע הראשוני שלו עם האתר (ובמונחים אמפריריים: להקטין את ה Bounce Rate).

עד היום לא ראיתי אתר ישראלי שהצליח לייצר קהילה במובן הרחב של המילה סביב מסיבות, להוציא קהילות נישה (אטרף, לדוגמא). למרות הקהל העצום שמסתובב במועדונים, הביקורים של רוב בני הנוער שגולשים באתרים הם נגיעות חד פעמיות וספציפיות למסיבות שהשתתפו בהן. אתרים בחו"ל שעושים טוב את העבודה עושים את התהליך בדרך ההפוכה: לא לחבר את הגולש למסיבה שהוא השתתף בה, אלא כבר מראש להכיר לגולש את הבחורות שהוא יפגוש, לחבר אותו לאווירה (ולדיג'יי) ולהבהיר לו מי הקלאברים הקבועים שכדאי לו להתחבר אליהם.

שימור גולשים שכזה אפשר לעשות בשני מהלכים: האחד – לייצר לגולש כרטיס אישי (אם באמצעות מערכת פרסים – מדליה על כל מסיבה או מקום שהשתתף בו או על ידי אינסנטיב אחר) ומשם כבר לחשוף אותו באופן מפולח למסיבות שמתאימות לו ולאנשים שכדאי לו להכיר ומבלים באותם מקומות. הפן השני הוא להפוך את המסיבה לאירוע מרכזי ולהשתמש באתר כאמצעי משלים שמספק תוכן: בואו להכיר את הדיג'יי, קחו שיר חינם להורדה מהמסיבה ועוד.

אם לסכם את זה – כל מסיבה היא אירוע חברתי עם הפנינג לפניו ואחריו.

לסיום, נקודה למחשבה: מעניין אם אפשר ליישם את המודל שמצליח באופן יחסי במועדונים (ואני לא מכיר את המספרים מקרוב ולכן יכול רק להניח שהעסק מצליח, אחרת זה היה נשאר ברמת הנישה) גם למקומות אחרים: לדוגמא, להעמיד צלם ממותג בכניסה לבית ספר, לצלם תמונות של חבר'ה ולתת להם ביד כרטיס עם הכתובת לתמונה שלהם.

‫שעת אפס – תוכנית הבוקר של וואלה‬

‫עומר קפלן‬ — Sat, 25 Apr 2009 21:03:09 +0000

תוכן וידאו נחשב בעיני, ובעיני רבים, לגביע הקדוש של עולם התוכן באינטרנט. הייתי בנענע כדי לראות את "עולמו של רנו פסקאל" הופך מתכנית של קטעי וידאו לקאלט ועושה פלאים למותג, יצא לי לראות את וואלה סופרים בהנאה את הטראפיק עם "מה, כבר צהריים?" ולא חסרות דוגמאות מחו"ל. בחודשים האחרונים, עם הצמיחה הטבעית של יוטיוב וכניסה אינטנסיבית של תוכן וידאו לפורטלים הגדולים (ובתוך כך חיבור לזכייניות הטלוויזיה) הפך תוכן וידאו כמעט למניה בטוחה.

ביום חמישי האחרון (23.4) השיקו בוואלה Zone, אזור הצעירים של וואלה, את "שעת אפס" – תוכנית בוקר לבני נוער שתכליתה שלושה או ארבעה פרזנטורים עם פינות קבועות. ככה זה נראה:

לכל מי שמודאג, יש גילוי נאות בסוף הפוסט (צילומסך)

תוכן וידאו זה עסק לא זול: תוכנית ערוכה של כעשר דקות יכולה לעלות בסביבות ה 2500$ בעוד פרק של שידור חי באיזור ה 5000$, לא כולל מע"מ ולא כולל את הטאלנטים (אם יש כאלה). כאן נכנסים בעלי האתרים לדילמה – אפשר לספוג את העלויות, להפיק פיילוט ועם זה ללכת לצוד ספונסרים. זה לא פשוט, זה להוציא כסף מהכיס של האתר ולא בטוח שהקונספט יצליח לגייס נותני חסות. האפשרות השניה היא להתפשר על רמת הגימור, להשתמש בבני נוער במקום טאלנטים ולצלם את הפרקים במשרד של הסמנכ"ל.

עצם העובדה שלא יצאה הודעה גדולה ומרשימה על "תוכנית בוקר חדשה לנוער" מראה שיש כאן סוג של התפשרות וחוסר גאווה בתוצר הסופי. קשה לראות איזשהו מגע יד מקצועי שעבר על התוכנית, ברמת הכתיבה, ברמת העריכה או ברמת הפרזנטורים (כתבים של הערוץ). אני כמעט יכול לדמיין איך מכרו את זה למנכ"ל: "נעשה את זה מתחרתי" , "בני נוער אוהבים טראש", "לא חייב להיות בזה היגיון", אפשר לצלם את הפרק הראשון במשרד שלך?"

ברקע: סיכומי פגישה (צילומסך)

הפואנטה: חוקי המשחק השתנו

נכון לחודש אפריל 2009, תכנים מהסוג שמציגה "שעת אפס" מתאימים לערוץ תוכן גולשים ביוטיוב ולא למוצר שאמור להיות תוכן הוידאו המוביל של ערוץ הצעירים של וואלה. נכון, אפשר להגיד ש"צעירים אוהבים טראש" (ולא רק הם, גם אני, מודה) אבל גם טראש צריך לדעת לעשות ורמת הגימור לא צריכה להעליב את האינטיליגנציה של הצופה.

יוצא לי יותר מדי פעמים לשמוע אנשי שיווק ותוכן אומרים ש"הנוער יכול לספוג הכל" ו"אפשר לעשות את זה בלי כסף" אבל כמו ששעת אפס מוכיחה בצורה טובה, זה פשוט לא זה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מצפה להפקה רצינית סטייל תוכנית בוקר בטלוויזיה, אפשר לעשות טראש, אפשר לעשות נונסנס, אבל הגימור חייב להיות ברמה גבוהה יותר, הכתיבה צריכה להיות נכונה לוידאו (ולא להרגיש כאילו מקריאים לך כתבה) והטאלנטים צריכים להיות טאלנטים שאפשר למתג אותם (עם כל הכבוד וכו').

קשה לראות תוכנית ברמה כזו עולה אצל אחד מהפורטלים הגדולים, שם יהיה צורך להעמיד את ההפקה לצד הפקות מושקעות יותר (ב ynet כתבות הוידאו , בנענע תכנים טלוויזיוניים), אני משער שבוואלה אפשר, מצד שני – זה פשוט פלופ.

גילוי נאות: אני עובד ב ynet, אתר מתחרה של וואלה. מצד שני, כשמגיע פרגון אני תמיד מפרגן, הפעם לא.