כל הפוסטים בקטגוריית אתרים לנוער

ספורט5 וקינדר משיקים אתר ספורט לילדים

אם יש תכונה שאני מעריך באפיון של אתר היא פשטות וגמישות. לעשות כסף מערוצים בחסות מפרסם היא אחת הדרכים היציבות והבטוחות להחזיק אתר (יוצרים חיבור מותגי, העסקה היא בדרך כלל שנתית ולטווח ארוך בקיצור, כולם מנצחים).

אחרי ההקדמה, שימו לב מה עשו ערוץ הספרוט יחד עם חברת קינדר: בשני קליקים, פחות או יותר ובזמן קצר יחסית הם הרימו מיניסייט תחת הטייטל "אתר ספורט לילדים" שמבוסס, הלכה למעשה, על מוצרי מדף שיש לספורט5 עם התאמות לילדים. ככה זה נראה:

capture-1

באתר ניתן למצוא, כאמור, את מיטב מוצרי המדף שיש לספורט5 להציע כאשר הדגש הוא על ילדים טבלת ליגת כדורגל לילדים (איפה ענפי הספורט האחרים?), כתבות ספורט עם כפתורים גדולים וכמובן קידומים לרשת החברתית של ערוץ הספורט.

שלושה שיתופי פעולה באתר של קינדר: עם האתר ספסל, המסקר את ליגות הילדים והנוער בכדורסל, עם האתר כדור בשביל הכדורגל ועם ערוץ הילדים כי צריך תמונה של יון תומרקין באתר (לא ממש קשור לספורט).

אז למה בכל זאת אני חושב שיש כאן פיספוס?

קינדר החליטו להיכנס לעולם ספורט הילדים, בעייני – יוזמה מבורכת. היה נפלא לראות תמונות של ילדים בטריאתלון אילת ויהיה נחמד גם בדואתלון ניצנה (PDF). ההחלטה ללכת על אתר ספורט לילדים היא צודקת לדעתי אבל מלווה בלא מעט יומרות:

בתור אתר שמציג את עצמו כ"אתר ספורט צעירים המוביל במדינה", האתר של קינדר+ספורט נמצא במצב בו הוא לא פוגע באף אחד מהקהלים אותו הוא מבקש להשיג: אם זה אתר שמיועד לילדים, התוכן כתוב ברמה גבוהה מדי (ע"ע  'מה אכלת' הוא כבר לא רק משפט אמהי, אלא קריטי לטיפוח אתלט) והעיצוב לא ממש לוקח את הגולש הצעיר ביחד ומנחה אותו.

אם האת מיועד לנוער (אני משער שלא – אבל צעירים זאת מילה רחבה וכוללנית לכן אני מרגיש מחוייב להתייחס) אין כאן חיבור אמיתי לא בעיצוב ולא בשיתופי הפעולה.

לסיכום, היה כאן פוטנציאל לעשות משהו אמיתי מצד קינדר וערוץ הספורט אבל התוצאה מרגישה בשבילי כמו משהו שנועד רק כדי לבוא ללקוח בסוף השנה ולומר "עשינו אתר ספורט לילדים". הערך לגולש? לא ברור.

[הערה] שמתי לב שיש הבדל בין כתובת אחת באתר ערוץ הספורט לבין אתר אחר של קינדר ספורט. השני מלא באגים ושגיאות, לכן אני רק יכול להניח שהראשון הוא האתר המדובר ועליו התבססתי בעת כתיבת הפוסט.

ynet מצעירה את האנציקלופדיה

את brain pop גיליתי עוד במסע אינטרנטי שעבדתי ב orange וחיפשתי מה עושים עם בני נוער בעולם באינטרנט שעובד.

אתר חינוכי נחמד מאוד שמאפשר ללמוד תוך כדי גלישה. מקבצי סרטונים כל אחד על נושא אחר עם חלוקה כללית לכמה קטגוריות. לאחר צפייה בכל סרטון הגולש מוזמן לפתור שאלון אמריקאי קצר בין 10 שאלות לבחון את הידע שלו. הסרטונים מפגישים בין בחור נחמד בשם בראיין לרובוט שמשמיע רק צלילים. התוצאה חיננית למדי.

ואז יום אחד ב2005 הושקה הגירסא העברית של ברין פופ וזו בהחלט היתה בשורה טובה לראות אתר איכותי לבני נוער בעברית. המודל העסקי של האתר הוא במכירת מנויים משפחתיים או בית ספריים. איזה הבדל תהומי בין השוק האמרקאי לשוק הישראלי מבחינת הכמות של קהל היעד. אם רק היינו מדינה יותר גדולה הרבה אתרים היו יכולים לחיות על מודל עסקי שכזה.אין ספק שחדירה לשוק הישראלי קשה הרבה יותר.

כנראה בגלל זה זה החליטו בבריין פופ ישראל לחבור לווינט ולהשתמש באתר של המדינה כחלון ראווה למוצר שלהם. מבחינת ווינט מדובר גם במהלך מצויין של הצערת האינצקלופדיה ומדובר פה ב נצחון  נצחון קלאסי באינטרנט. האם זה יביא למנויים חדשים לבריין פופ ימים יגידו אבל אם זה לא יביא להם מנויים אז כנראה שאין תקומה לסוג כזה של אתר פה. אלא אם כן משרד החינוך מחליט שזה הדבר עבור תלמידי ישראל הנכשלים. בכל מקרה הח'ברה בבריין פופ ישראל השיגו אישור ממשרד החינוך לשימוש באתר שלהם בבתי ספר שזה מהלך שיווקי מתבקש ולא פשוט כלל, אך מכאן ועד שימוש מסיבי מנדטורי המרחק עוד רב.

האינצקלופדיה של ווינט. איזה פיל לבן ענק. מאגר מידע מצויין שנגיש רק ללקוחות משלמים. מתי הם יפתחו את זה לכולם? הרי זה בטוח יקרה יום אחד. בגדול אני באמת מאמין שעבור מוצר טוב אפשר לבקש דמי מנוי אבל לא בטוח שיש מספיק אנשים שחושבים כך שמדובר בהשכלה לבני נוער ובכלל.

עוד משהו – קצת מוזר בעיני שלאתר שמקדש את הידע ומבדל את עצמו מהתחרות הברורה (ויקיפדיה) באמינות ותקינות המידע, יש שם שהוא בכלל לא מילה אלא שידוך של 2 מילים למשהו שאולי נראה מגניב אבל בעצם ממש לא.

ל Orange Time יש פוטנציאל למשוך צעירים

לפני שלושה ימים הושק בגאון (אייטמים לתקשורת, קונפטי, מסיבה שאליה לא הוזמנתי) פורטל התוכן החדש של Orange הנושא את השם Orange Time בשיתוף עם אתר הקהילות "תפוז אנשים". למעשה, מדבר ב more of the same ממה שלמדנו להכיר מאתרי תוכן סלולריים של חברות אחרות: קטלוג מוזיקה להורדה לצד קטלוג רקעים ושומרי מסך להורדה כאשר החידוש היחסי כאן הוא הכניסה לעולם הסרטים, העטיפה הנוצצת וכמובן החיבור לעולם הקהילות.

עמוד הבית של Orange Time

רבים וטובים ממני כתבו על Orange Time (עשר ההערות של גל מור, חמש ההערות של עומר פרצי'ק) וכמתבקש אביא את הזווית הצעירה:

מוזיקה – להבדיל מפורטלי תוכן סלולרים אחרים אפשר להאזין באורנג' טיים לשירים באורך מלא כאשר ממשק המשתמש פשוט, ההיררכיה ברורה, פירורי הלחם (Breadcrumbs) מוצגים באופן טוב ובכלל, קל לנווט באתר.

עם סגירת החוזה על זכויות השידור לשירים (נושא סבוך במיוחד בארץ) הייתה לאורנג' כאן הזדמנות פז לתת הטבה אמיתית ללקוחות שלה ולהפוך את מדור המוזיקה שלה לסוג של Grooveshark ישראלי – כבר יש לכם את השירים על סרבר, אתם כבר יכולים להשמיע אותם בסטרים, אז תנו לגולשים לספר על זה לחברים שלהם! בנוסף, נגן המוזיקה ממש חמוד, אבל הוא מכריח אותך להישאר על אותו הדף. היה נחמד אם יכולת להמשיך לגלוש באתר תוך כדי ששיר שראית מתנגן.

וידאו – נושא הוידאו קיבל משקל רציני באורנג' טיים ואת נושא חוסר העדכניות המשווע של ספריית הסרטים (E.T ?!) אפשר לפתור. תקראו לי שמרן, אבל אני לא רואה את ספריית הוידאו של אורנג' טיים עושה יותר מדי כסף, במיוחד לא אצל צעירים שרוצים לראות את הסרטים הכי חדשים ובעיקר, בחינם.

שדרוג טוב לעיצוב המוצלח של המדור, עם זיקה לצעירים (ולבוגרים יותר) יכול להיות דווקא מכיוון של טריילרים לסרטים. אין היום אתר בארץ שמרכז טרליירים בצורה טובה. נענע מנסים, ל Seret יש איזור ייעודי, אבל ראבאק, לכם יש נגן וידאו ענק, תנו לגולשים לקרוע אותו.

קהילות – אחת התפיסות שלי בכל הנוגע לניהול אתר היא: "אל תיכנס למגרשים שאתה לא יכול לנצח בהם" דהיינו: רצית לעשות אתר קהילות? אל תפתח אחד בעצמך אלא לך למיח שיודע לעשות את זה טוב. מצד שני, החיבור לתפוז (חוץ מהשם והצבעים) נראה קצת מעושה ולא טבעי. נבחרת הבלוגרים (שעליהם דובר לא מעט) מזכיר לי את הצעד שעשו בזמנו בנק דיסקונט עם פרוייקט My Drive בו הם לקחו בלוגרים צעירים ונתנו להם טור אישי במיניסייט שהקימו מתוך תפיסה ש"נכניס לשם בלוגרים יהיה מגניב".

בכל מקרה, לדעתי בני נוער שרוצים קהילות יחפשו אותן בתפוז, לא באורנג' טיים. מצד שני, הכל שם בתצורה של Affiliation כך שזה לא ממש טרחה לאף צד.

חיבור נכון לעולם הקהילות יכול להיות חיבור של הודעות מפורומים (ולא כותרות) ממש לתוך המדורים הרלוונטים (קטלוג שירים? שימו הודעות מפורומים של מוזיקה שחורה שמתייחסות לשיר ספציפי, שיהיה לו קצת ערך מוסף כמדור ביקורות לא רשמי). בנוסף, לעשות את השת"פ בכיוון ההפוך, לגעת באנשים שכותבים בפורום ולתת להם הרגשה שהם עכשיו חלק מהפרוייקט והם חשובים.

בקטנה – בתור עורך, גם אני חטאתי לא אחת במתן כותרת אטרקטיבית לאייטם בינוי ומטה. עמוד הבית של אורנג' טיים הוא אוסף של כותרות מעניינות (או שלא) שמובילות רק למקום אחד – חנות המדיה שלהם. יש דברים שלא עושים.

לא טרנדי. Trendi.

לא משנה עם מי אני נפגש או כמה בכיר הוא, במוקדם או מאוחר הוא ישאל את שאלת מליון הדולר. זה תמיד בא בדרך אגבית כזאת: "אז תגיד, מה בני נוער אוהבים?" אבל הכוונה רצינית לגמרי.

אני יכול להבין אותם. טרנדספוטינג (Trend Spotting) היה ותמיד יהיה משאת נפשן של חברות קמעונאיות אבל כשהמצב מגיע לבני נוער הוא קצת מסתבך: בניגוד לטרנדים צרכניים, קצב השינויים בטרנדים אצל בני נוער הוא גבוה מאד, מה שתמיד משאיר את החברות שני צעדים מאחור (במקרה הטוב). בגלל העובדה הזאת, יוצא לנו לא מעט לראות קמפיינים שמוגדרים על ידי בני הנוער כ"פאסה" (מישהו זוכר מה זה אימו?).

Trendi הוא אתר חדש שמכוון בדיוק לנישה הדינאמית הזו. לא יודעים מה טרנדי עכשיו? שם תוכלו לראות את כל מה שחם ממש ברגעים אלה

עמוד הבית של Trendi

אחד הדברים שאהבתי בטרנדי (ואפילו יושמו בהמלצתי, שאפו!) הוא היכולת של המשתמש לדרג את הטרנדים ולפתוח טרנדים משלו בתהליך פשוט והכל בצורה של "חטיפי תוכן", צורת הגשה שמתאימה במיוחד לקהל הצעיר: הגולש נכנס לעניינים כבר מההתחלה וכל האתר מתנהל כמו סוג של משחק.

"טרנדי זה כמו מונופול" מסביר לי אחד ממפתחי האתר: "אתה פותח נכסים (טרנדים) מקבל עליהם פידבק (דירוג מהגולשים) ובעזרת הנקודות שצברת קונה נכסים חדשים. אתה יכול גם למכור את הטרנד שלך ל"בית" כשאתה רואה שהוא כבר מיצה את הפוטנציאל".

אני אוהב את טרנדי. אנ י חושב שזה אתר נכון שתופס נישה חיובית ומגיש את התוכן בצורה טובה. מצד שני, הוא לא ממש מתיישב עם הפילוסופיה שלי: אני, כמנהל אתר, לא רוצה שהגולשים יכתיבו לעצמם את הטרנדים: אני רוצה (ויכול) להגיד להם מה טוב, אני רוצה לתעל את הפוטנציאל הטמון בטרנדים לתועלות שלי ובוספו של דבר, אם מתפתח טרנד, אני רוצה את הקרדיט עליו באתר שלי. במובן הזה, טרנדי יכול להיות בשבילי אתר המודד את ההצלחה של הטרנדים שאני התחלתי.

טרנדי.קו.איל

BGames – לא אתר לילדים

40% מבני הנוער משחקים ברשת מדי יום, סיבה מספיק טובה עבור חברת בזק להשיק את Bgames, אתר המאפשר משחק דרך הרשת במגוון ז'אנרים: החל מפעולה ועד ללומדות מט"ח.

וכאן נעוצה הבעייה העיקרית של BGames, הוא לא מיועד לילדים: מצד אחד, BGames הוא לא אתר משחקים בסגנון נט-גיימס המספק מבחר גדול של משחקים אבל חשוב מכך מספק אותם מהר. מתי אותם 40% של בני נוער משחקים ברשת? כשיש להם רבע שעה עד שעה לשרוף והם רוצים משהו זמין, מהיר וברגע שהם משתעממים? אין בעיה! עוברים למשחק הבא.

מצד שני, BGames לא עומד בקו אחד עם אתרי המשחקים הגדולים (Gamer, Vgames) שאמנם לא מציעים משחקים אבל מכניסים את הגולש לעולם הגיימרים דרך ביקורות מקצועיות, כתובת "בקרוב" וערוצי קהילות.

עמוד הבית של BGames- לומדים בכיף (?)

בקמפיין הפרסומי מבטיחים לנו בבזק משחקים הנמצאים בחזית הטכנולוגיה (Call of Duty). הלכה למעשה, אוסף המשחקים ב BGames המונה נכון לכתיבת שורות אלה כ-100 משחקים (להוציא את הלומדות) רחוק מאד מלהיות צעיר ומעודכן: בין הכותרים "המשוחקים ביותר" תוכלו למצוא את Total overdose (שנה: 2005 ציון: 6.7), טומב ריידר 3 (1998, ציון: 6.9) ואפילו את Daikatana שזכה לתואר המפוקפק "המשחק הכי גרוע שנוצר אי פעם" (למה להעביר ילדים את דאיקטנה שוב? לא סבלנו מספיק?).

בחישוב מהיר ולא מבוסס, משקל הקבצים הממוצע ב BGames עומד על 200 מגה. עם כל הכבוד לאינטרנט המהיר בישראל, קשה לקרוא למשחקים במשקלי קבצים כאלה "חטיפים" ועד שמשחק כזה יורד, בן הנוער יכול בכיף לנדוד למקומות אחרים.

הכי גרוע שיש – Daikatana

מעבר למנה העיקרית, BGames מציע מדור כתבות וסקירות שמציע ביקורות על המשחקים השונים המוצגים באתר. יש לחבר'ה באתר שם מזל שאין אף שם שחתום על הטקסט בעמודים הללו כי כתבות זה בטוח לא וסקירות על משחקים עדיף להשאיר לאנשים שעוסקים במקצוע.

מה כן הייתי רוצה לראות ב BGames

  • מבחינת קונספט, אין אף גוף בארץ שלקח אחריות בצורה טובה על קהילת משחקי האון-ליין. ישראל מייצרת באופן עקבי ספורטאים אלקטרוניים במשחקי רשת כמו Call of Duty ו Counter Strike (עבדיכם הנאמן היה מקום 8 בעולם ב Starcraft). תחשבו איזה מגניב זה יהיה אם גוף כמו בזק שרוצה להיכנס לענף המשחקים יארגן מסיבות רשת ויהיה ספונסר של משחקים מקצועיים.
  • נכון, קהל הגיימרים ה"כבד" הוא נישתי מאד ובזק מחפשים את המכנה המשותף הרחב ביותר. לדעתי זו עוד סיבה טובה להכיר לבני הנוער את העולם הזה (אפילו דרך משחקים פשוטים ולא תחרותיים שבני הנוער מכירים) ולפתוח בפניהם את עולם המשחקים ההמוניים.
  • אם לחזור קצת למציאות, אם בזק רוצים אתר משחקים רלוונטי שנוגע לבני נוער (בכל זאת, המשחקים שם קצת מורכבים בשביל ילדים) חשוב להפוך גם את המשחקים עצמם לרלוונטים ולהציע אפילו גרסאות דמו או גרסאות פרומו אבל של משחקים חדשים על תקן: "כאן תראו את זה לפני כולם".

לסיום, תרשו לי להשאיר אתכם עם התזה הבאה: האתר BGames הוא לא אתר שמיועד לילדים ובני נוער. אם לשפוט על פי השפה העיצובית והטקסוטאלית, BGames פונה דווקא להורים של הילדים בתור ערך מוסף (לכאורה) להתחבר לאינטרנט המהיר שלהם:

"תראי גברת לוי" אומר נציג השירות, "את מוציאה הרבה כסף בשנה על לומדות ומשחקים וכאן יש לילד שלך את כל המשחקים הכי חדשים ומצויינים בעשרים שקל לחודש. בנוסף, כל המשחקים כאן מפוקחים והילד שלך לא ישחק GTA, יסתובב ברחובות ויכה פרוצות במחבט בייסבול, את יודעת איך זה הנוער של היום".

SoCool אומרים שהם מגניבים, אז אומרים

לפעמים כשרוצים להרים אתר, באים אנשים עם הכוונות הכי טובות ורעיונות מוצלחים אבל בסופו של דבר נופלים בדברים הגדולים באמת. על פי מפקד האוכלוסין האחרון, בישראל חיים כיום כ 300,000 בני נוער, מספר לא גדול במיוחד במובנים של קהל יעד וכשמישהו מקים אתר המיועד לבנות בלבד (פילטר א') שגולשות באינטרנט (פילטר ב') שמעניין אותן אופנה (פילטר ג') ועוד מצפים מהן להירשם כדי לדרג בגדים, אפעס, מי כבר נשאר לנו?

הרעיון שמאחורי SoCool, אתר חדש לבנות נוער העוסק באופנה, הוא פשוט יחסית: האתר מחזיק קטלוג של בגדים (שמגיע, ככל הנראה מהחברות עצמן) ומפנה את הגולשת לחנות הקרובה למקום מגוריה בה תוכל לרכוש את הבגד. הרשמה לאתר מאפשרת כתיבת תגובה לכל בגד, דירוג שלו והעלאה של תמונה לשיפוט הגולשים.

מעבר לחזות הורודה ולניסוחים בלשון נקבה (שינוי מרענן!) אין יותר מדי מה לעשות ב SoCool. מבחר הבגדים מצומצם יחסית (בעת כתיבת שורות אלו 72 בגדים ו 12 נעליים) והתמונות הן כל דבר חוץ ממגרות לצאת ולהסתער על הקניון ועל כרטיס האשראי של אבא. אין ממש אינסנטיב לגולש(ת) להירשם לאתר, אולי רק כדי להשמיץ את FOX.

אם כבר, אז כבר

ב SoCool החליטו לעשות יענו-רשת-חברתית בה הגולשות יכולות להגיב ולדרג ואפילו בעמוד הבית ישנה רשימת "משתמשים מובילים" (הא! תפסתי אותם על ניסוח) ולחלקם יש אפילו כרטיסי V.I.P ליד השם, אבל להגיע לעמודים האישיים שלהם אי אפשר.

אפשר לעשות אתרי אופנה טובים לצעירים, ויש כאלה בחו"ל שעושים את זה ממש טוב. ההבדל העיקרי לדעתי נעוץ בשם ובהבטחה לגולש(ת): לא רק ש SoCool מעיד על עצמו שהוא מגניב, הוא מכריז שהוא "תמיד IN". אם זה אין לי בעיה, אבל קשה להיות IN כשכל מה שאתה עושה זה להיות קטלוג בגדים אונליין (וחוץ מזה, אין דבר פחות מגניב מלהגיד על עצמך שאתה מגניב).


אם כבר כותבים פוסט על אופנה…

ובכל זאת, כמה דברים שהייתי רוצה לראות ב SoCool:

  • סלבים – אין אתר אופנה טוב בלי מפורסמים. אם הייתי יודע שרן דנקר לבש את החולצה שאני מסתכל עליה ויש שם כמה תמונות שלו, יכול להיות שהייתי מסתכל עליה פעמיים. או שלא.
  • חיפוש – קטלוג הבגדים באתר הוא בעייתי "ז'קט שחור" אחד ו"נעלי עור חומות" זה גם בסדר, אבל בהנחה שיש פריט אחד מכל סוג. לפני שהעניין יתחיל להיות בעייתי, כדאי לשפר את הקטלוג ולהוסיף שדה חיפוש!
  • אינטראקטיביות – "התאם לעצמך לוק", סוג של ערך מוסף שבשבילו יהיה שווה להרשם לאתר, סוג של שירות עבור הגולשים.
  • טרנדפסוטינג – חלק מהקונספט של להיות IN זה לא רק להגיד מה יש עכשיו, אלא מה מתוך מה שיש עכשיו טוב לנו. נכון, האתר מתיימר להיות אובייקטיבי עם הדירוגים  (התגובות אגב, הכי לא אובייקטיביות) אבל אם למדתי משהו בקשר לבני נוער, לא צריך לקבל מהם פידבק מה מגניב, צריך ליצור את המגניב.

בסך הכל, אם לא יהיה לאתר ערך מוסף אמיתי (מעבר לאגרגציה של קטלוגים) מדובר בפלופ. לא פלופ יקר, אבל פלופ.