לאורך השנים זוגות של בני נוער תמיד החליפו דברים כסמל לקרבה: אם תלכו היום לבתי ספר ברחבי הארץ תוכלו לראות בנות נוער הולכות עם החולצה של החבר, זוגות הולכים עם צמידים משותפים ובבתי ספר מסוימים אפשר לראות זוגות מחליפים ביניהם את הקומבינציה ללוקרים שלהם כמחווה של אמון וקרבה. בעולם הדיגיטלי, צעד טבעי מצד חלק לא קטן מבני הנוער (בין 36% ל-43%) הוא לשתף את בן או בת הזוג בסיסמה לדואר האלקטרוני ולפייסבוק כך שבני הזוג יוכלו לקרוא את ההודעות הפרטיות זה של זו ולהפך.

צורה חדשה של אינטימיות (התמונה ברשיון Creative Commons על ידי lavoi70)

צעד בונה אמון

מחקר שהתפרסם בסוף שנת 2011 על ידי מכון המחקר האמריקאי  PEW Internet  בנושא התנהגות של בני נוער ברשתות חברתיות, מראה שמימדי התופעה של שיתוף סיסמאות לפייסבוק ולדואר אלקטרוני חוצים את כל קבוצת הגיל ונפוצים הרבה יותר ממה שיכולנו לשער: בגילאים צעירים יותר (13-12) רק 17% מבני הנוער שיתפו סיסמה עם חבר או בן\בת זוג לעומת 36% בממוצע בגילאים מבוגרים יותר (17-14). הגיל בו התופעה של שיתוף סיסמאות היא הנפוצה ביותר הוא 15, שם לא פחות מ-43% מבני הנוער משתפים סיסמאות.

כשיצאנו לבדוק את הסיבות לשיתוף הסיסמאות עם בני הנוער הישראלים, הקונספט המרכזי שחזר על עצמו הוא שיתוף סיסמאות כצעד בונה אמון, קרבה ואינטימיות בקרב בני הזוג:

דניאל (16, שם בדוי): "זה (החלפה של סיסמאות בין בני זוג -ע.ק) מראה שהוא יכול לסמוך עלי אם אני יכולה להיכנס מתי שאני רוצה לפייסבוק שלו ולראות עם מי הוא מתכתב באינבוקס"

אמיר (17.5, שם בדוי): "כשהיא נתנה לי את הסיסמה לפייסבוק שלה זה הראה לי שיש בינינו אמון"

באופן טבעי, העניינים לא מסתיימים תמיד בצורה טובה ושמחה עבור בני זוג שמחליפים סיסמאות. לא אחת היחסים בין בני הזוג עולים על שרטון וצד אחד מחליט לנצל לרעה את הגישה המלאה שהצד השני העניק לו כאשר סיפורים מצד בני נוער אמריקאים מדברים על הפצה של סודות מתוך חשבון הדואר האלקטרוני, כתיבת הודעות מרושעות לחברים של הצד השני בשמו או פשוט מעקב שט אחרי בן הזוג, שלא תמיד זוכר (או זוכרת) להחליף את הסיסמה בחזרה.

המומחים מאשימים את ההורים

עם פרסום המחקר האתרים הגדולים יצאו במסע הפחדה, כמו שכל אתר טוב יודע לעשות כשהוא מקבל כותרת הקשורה בתופעה חדשה בקרב בני נוער:  Yahoo! כותבים על טרנד חדש ומסוכן ו-Jezbal משווים שיתוף סיסמאות לסקס לפני הנישואים. את הטענה המעניינת ביותר מעלה חוקרת האינטרנט דנה בויד כשהיא טוענת כי שיתוף סיסמאות כאקט סימבולי של קרבה ואינטימיות הוא לא משהו שזר לבני נוער: הורים מבקשים לא אחת מבני נוער את סיסמאות לחשבון שלהם בפייסבוק ולכתובת הדואר האלקטרוני כשהם ילדים או בני נוער בגילאים צעירים יותר וקושרים את שיתוף הסיסמאות לקונספטים של "שיתוף" ו"אמון הדדי" ולכן אין יותר מדי ממה להתרגש כשרואים את אותה התנהגות משתקפת במערכות יחסים בין צעירים.

שיתוף סיסמאות בין בני נוער (מתוך: התנהגות בני נוער ברשתות חברתיות)

במקרה הגרוע, זו הזדמנות מעולה ללמוד

באופן אישי, לא הייתי מתרגש יותר מדי נוכח התופעה של שיתוף סיסמאות בין בני זוג ולא הייתי ממהר לזלזל באינטיליגנציה של בני הנוער בכל הקשור לאחריות על הנכסים הדיגיטליים שלהם (אני יודע שאינסטינקטיבית הנטייה היא לצקצק ולהגיד "אויש").

אני תמיד יוצא מתוך נקודת הנחה שבני נוער חיים במציאות הדיגיטלית מספיק זמן כדי לדעת את המשמעויות של שיתוף סיסמאות ולמרות שמדובר באקט סימבולי שפוטנציאל הנזק שלו גדול לעיתים קרובות מהתועלת, אני מאמין שבני נוער מספיק אחראיים כדי לקחת אחריות על הבחירות שלהם וגם אם לא, זו הזדמנות מצויינת ללמוד ממקור ראשון על הסכנות במרחב הדיגיטלי.

למרות שמדיניות הפרטיות של פייסבוק אוסרת במפורש על הרשמה של ילדים מתחת לגיל 13, הם לא עושים עבודה טובה במיוחד בגזרת האכיפה ובישראל יש לא מעט ילדים מגילאי 13 ומטה שרשומים ופעילים בפייסבוק. הגבלת הגיל בפייסבוק היא חלק מ TRUSTe, אמנת פרטיות ובטחון מידע שמקיפה אתרים רבים ומנסה לייצר סטנדרט של בטיחות ואמינות למידע שעובר ברשת. עם זאת, כאמור, גם בישראל יש לא מעט ילדים שהתחברו לרשת החברתית הגדולה בעולם.

מתודולוגיה והודעה חשובה לפני שמתחילים

לצורך כתיבת הפוסט הזה עברתי על 75 עמודי פרופיל של ילדים בפייסבוק. בחירת 75 עמודי הפרופיל נעשה בצורה סובייקטיבית לגמרי ובשום אופן המדגם לא מייצג את כל ילדי ישראל שמחוברים לפייסבוק. המטרה של סקירת עמודי הפרופיל של הילדים (אגב, גם הקביעה נעשתה לפי תמונת הפרופיל ומאפיינים נוספים) הייתה לנסות ולמצוא קווים משותפים לפעילות של ילרים ישראליים בפייסבוק בכל מיני תחומים: פרטיות, תחומי עניין, שימוש באפליקציות ובפיצ'רים של פייסבוק ועוד.

לפני שנתחיל, חשוב לי להבהיר שהפרטים שנחשפתי אליהם אצל הילדים היו רק הפרטים שהם אפשרו לחשוף (זאת אומרת, לא הצעתי לילדים בפייסבוק חברות כדי להיחשף לפרטים שלהם, יש גבול) ובפוסט הזה אני לא אחשוף שמות, תמונות או כל דבר חצי מזהה אחר. הרעיון הוא לזהות מגמות וטרנדים ולא להכין אינדקס של ילדים ישראליים בפייסבוק.

לפי פייסבוק, רשומים 725,520 משתמשים בגילאי 13 (צילומסך)

הגדרות פרטיות

הנושא הראשון והבוער ביותר אצל ילדים בפייסבוק (יותר נכון, אצל הורים לילדים בפייסבוק) הוא נושא הגדרות הפרטיות. בשמונת החודשים האחרונים נושא הגדרות הפרטיות עמד בפוקוס של פייסבוק והם עשו לא מעט שינויים טכנולוגיים אבל בעיקר בממשק המשתמש כדי להפוך את כל נושא ההגדרות לנגיש ופשוט. כשסקרתי את עמודי הפרופיל של הילדים, שמתי לב שבשונה ממבוגרים, נדיר מאד למצוא עמודי פרופיל של ילדים שכל המידע בהם נגיש לחלוטין. רוצה לומר, לרוב המכריע של עמודי הפרופיל יש הגבלות של מידע לחברים בלבד (הבעיה היא שיכול להיות שהיד של חלק מהילדים קלה על כפתור האישור, אבל זו כבר בעייה של חינוך).

מבחינת המגבלות על המידע הנגיש לזרים בפרופיל האישי של הילדים, רוב המגבלות הן בעיקר על תמונות, חלק קטן מהילדים מחיל מגבלות גם על ה Wall אבל על פי רוב, המידע בלשונית ה Info (תחומי עניין, חברים, חברים משותפים) נשאר פתוח. אחת התופעות ששכיחות אצל ילדים (אבל מופיעה גם בעמודי פרופיל של בני נוער) היא להכניס את החברים הקרובים בתוך בני משפחה (Siblings בפייסבוק), מה שגורם להם להופיע בעמוד המידע הראשי של הפרופיל גם אם המידע על החברים חסום.

רישום חברים כבני משפחה (צילומסך)

תחומי עניין (Likes) ונושאי שיחה

כשהדף המרכזי עבור זרים הוא לשונית ה Info, אזור תחומי העניין (Likes and Interests) הופך להיות משמעותי ואצל הרוב המכריע של עמודי הפרופיל השייכים לילדים בפייסבוק שסקרתי, אפשר לראות לא מעט תחומי עניין ועמודי קהילה שהם אוהבים. אם אני מסתכל על העמודים בצורה רוחבית, אפשר לראות לא מעט תוכניות טלווזיה, בעיקר תוכן פופולארי: האח הגדול, עספור, בובספוג ועוד וסדרות מהעולם דוגמת iCarly. בהערכה גסה, לכל ילד יש בממוצע 50 "לייקים" לעמודי קהילה.

בתוך נושא תחומי העניין, ולדעתי בגלל חוסר היכולת להבחין בין עמודי קהילה "רשמיים" שמספקים תוכן לבין כל מיני עמודי קהילה שמטרתם לבצע פישינג ותרמיות מסוגים אחרים, אפשר לראות קבוצות בסגנון "איך ייראה הקיר שלכם בפייסבוק ב 2020" בויראציות כאלה ואחרות אצל ילדים, מה שהופך אותם למטרות יחסית נוחות לתרמיות מהסוג הזה.

תחומי עניין לדוגמא – לא מעט קבוצות זבל (צילומסך)

למרות שעל פניו ילדים אמורים להיות יצורים חברתיים מאד, הפעילות על הקיר של הרוב המכריע של עמודי הפרופיל הוא בדיוק ההפך מחברתי. הרבה פרסומים אוטומטיים של משחקים (על שימושים של ילדים באפליקציות פייסבוק בהמשך), הרבה תמונות מעוצבות מהסוג שהיינו רגילים לראות בעמודי פרופיל של שין1 (זהירות, סכנת אפילפסיה) ומעט מאד אינטראקציות חברתיות (תגובות, לייקים). פה ושם יש פרסומים של חברים על הקיר של הילד אבל בלי לדעת מה קורה להם בתיבת ההודעות (Inbox), הקיר מרגיש כמו תיבת הודעות ציבורית עם הרבה "את באה היום לצופים?" , "אפשר לבוא אלייך היום?" ועוד בסגנון הזה.

אפליקציות

באופן גורף, אפשר לומר שילדים אוהבים לשחק בפייסבוק ואין ספק שלא מעט טראפיק מאתרי משחקי הפלאש הקונבנציונלים שהכרנו עד היום (בישראל – נט גיימס, לדוגמא). בהמשך למה שכתבתי לגבי הפעילות של הילדים על הקיר בפייסבוק, הם נוטים לפרסם הרבה הישגים על הקיר שלהם, יכול להיות מתוך חוסר ההבנה שלהם את הפעולה ופחות מתוך רצון לייצר אינטראקציה חברתית (אין כמעט חפיפה בין אפליקציות אצל חברים או תגובות). מעניין אם יש שיחה על אפליקציות פייסבוק מחוץ לרשת החברתית (בסגנון "שלח לי כבשה, אני אשלח לך תפוחים").

אפליקציות פופולאריות נוספות הן אפליקציות בסגנון Phrases, כאלה שמפרסמות על הקיר של המשתמש משפט חכם כל יום. בישראל יש כמה אפליקציות כאלו (חכם סיני, הערס מהפייסבוק) ואפשר לראות אותן בשימוש רחב יחסית אצל ילדים. אפליקציות פופולאריות נוספות הן שאלונים לסוגיהם ואפליקציות סריקת פרופיל בסגנון: "על מי חלמת אתמול בלילה".

משחקים חברתיים, בלי הרבה חברתיות לצד משחקי שחקן יחיד מסורתיים (צילומסך)

שני הסנט שלי על ילדים בפייסבוק

הבעיה עם ילדים שמסתובבים בפייסבוק היא לא הניצול לרעה שיכול לקרות מצד אנשים זרים (זאת אומרת, זו בעיה רצינית, אבל תלויה בעיקר בחינוך ובפיקוח של הורים ובהיגיון הבריא של הילד יותר בכל דבר אחר). הבעיה לטעמי היא חוסר ההבנה של הילדים את הפלטפורמה, היכולות שלה והפיצ'רים ואיך הם מתנהלים מולה: חשיפה לקבוצות עם מטרות מפוקפקות במסווה של תוכן אטרקטיבי (נראה אתכם לא לוחצים על קבוצה שאומרת "פאדיחה של ג'אסטין ביבר בהופעה"), אפליקציות שמנצלות את חוסר ההבנה של הילדים את הפלטפורמה כדי לפרסום על הקיר הפרטי שלהם מסרים שיווקים וכל פיצ'ר אחר שילדים לא מבינים עד הסוף יכולים להוביל לחווית משתמש לא נכונה.

התמונה הראשית לפוסט מוגנת ברישיון Creative Commons על ידי Wesley Fryer

במקום לכתוב עוד מאמר דעה בנושא Sexting או בריונות רשת, לכבוד יום האינטרנט הבטוח שחל היום (17.2), החלטתי להתייחס לאתר חדש שמציג שיטה חדשה-ישנה לחיבור בטוח (וכיפי, לשיטתם) של ילדים לרשת חברתית. רבות דובר על הסיכונים הכרוכים בהתחברות לא מבוקרת של ילדים לאתרי אינטרנט, בהם חדרי צ'אט ורשתות חברתיות (יש גם מאמרים שטוענים להיסטריה חסרת פרופורציה) אבל בשורה התחתונה, אף הורה לא מוכן לקחת את הסיכון ונוצר צורך בפתרון אמיתי ובטוח, שאליו מכוונות לא מעט חברות מסחריות.

FaceChipz הוא אתר חדש שעלה השבוע בארה"ב וההבטחה שלו היא כפולה: להורים, דרך בטוחה לחבר את הילדים ולילדים, חיבור לעולם האוספים (Collectibles) עם מוצר אופליין צבעוני וצעיר.

ככה עובד המנגנון: ההורה רושם את הילד שלו לאתר תמורת דולר אחד. לאחר מכן, ילדים קונים אסימונים ייחודיים לאתר (בשם FaceChipz) כאשר על כל אסימון נמצא קוד. הילדים מכניסים את הקודים שעל האסימונים לאתר ואז הם יכולים לחלק אותם לחברים. ברגע שהחבר מכניס את הקוד שעל האסימון לאתר, ובהנחה שהקוד תואם את הקוד שהילד הזין, הם מתחברים. ילדים יכולים להתחבר רק לילדים אחרים והם לא יכולים להיחשף לזרים כך שבעצם נוצרות סוג של טבעות חברים מנותקות אחת מהשניה.

הקוד חייב להיות משותף לשני החברים

המודל העסקי: חיבור אונליין-אופליין וטובין וירטואליים

יש משהו מאד נחמד בלנסות את החיבור של אונליין-אופליין וליישם אותו על הילדים: הרעיון של אסימונים שניתן להגיע איתם לבית הספר, לחלק אותם לחברים (העיצוב שלהם מאד אינטרנטי ומזמין) ולשחק איתם. בעידן בו ההורים מפחדים לחבר את הילדים שלהם לפייסבוק יש איזשהו ייתרון, פסיכולוגי אפילו למוצר שאפשר להחזיק ביד ולשלוט באנשים שמקבלים אותו. את האסימונים מוכרים בחנויות הגדולות (טויס אר אס ודומיהם) כך שגם סביבת הקנייה היא לא מפוקפקת, מה שאמור לספק תחושת ביטחון נוספת להורים.

פן נוסף של המודל העסקי ב FaceChipz היא חנות של טובין וירטואליים (Virtual Goods) . נכון לעכשיו אין קנייה של נקודות משחק בכסף אמיתי, אבל לא מן הנמנע שמודל כזה ייכנס בעתיד.

האינטרנט לא הפך בטוח לילדים, עדיין

אני חייב להודות שיש משהו מאד מרגיע בדרך שבו FaceChipz מתנהל: אתר סגור הרמטית מכל כיוון כשהשער היחיד הם האסימונים שמועברים פיזית מיד ליד. יש כאן פתח למקרי קצה בו Sexual Predator ייצור סביבו טבעת חברים של ילדים (שיקבלו את האסימונים במתנה מאדם זר) אבל בגדול, עם פי'צרים בסגנון היעדר חיפוש פנימי ושליטה מוחלטת של ההורים, נראה שניתן לייצר כאן סביבה בטוחה מהבחינה הזו.

מצד שני, אני מאמין שהגנה מפני זרים היא ענין משני. כמו לא מעט אנשים, אני מאמין שהאיום הגדול ביותר עבור ילדים ברשת הוא כנראה הילדים עצמם. אחד הפוסטים הראשונים בתנועה סקר את מקרה ההתאבדות בשידור חי של פעיל באחד הפורומים של Justin TV ועד כמה שרשת חברתית יכולה לבטח את עצמה מפני זרים, חייבת להיות מודרציה ואחריות מסוימת מצד בעלי האתרים כדי להגן על הילדים מצורות של בריונות רשת.

לקריאה נוספת: כמה טיפים לגלישה בטוחה של ילדים ברשת (עוד אחד מני רבים, אבל יום האינטרנט הבטוח – אז שיהיה).

לאחר שפייסבוק ניצח את הקרב אל מקלדתם של בני הנוער בישראל, נראה כי כרגע הזירה השוקקת חיים לאתרי האינטרנט המקומיים לצעירים היא בעיקר רלוונטית לילדים מתחת לגיל 13. מחסום השפה שם גדול יותר ולכן מחייב נגישות בעברית. עוד כמה שנים גם זה ישתנה – כלומר עניין השפה לא יהווה מכשול – גם כי ידעו אנגלית יותר טוב מוקדם יותר, וגם כי תרגום אתרים בזמן אמת יהיה פשוט. כבר היוםגירסאות בעברית בענקי האינטרנט העולמיים פייסבוק \ גוגל הוא כבר עובדת מוגמרת.

הנה 3 מהכוכבים בקרב אתרי הילדים הישראלים – מחולק לעולמות וירטואלים ופורטל

עולמות וירטואלים ישראליים לבני נוער (second life עם אג'נדה וצנזור..)

1. נתקלתי במחקר מעניין שערכה חברת המחקר זטה טולס בקרב ילדים בגילאי 6-13. מה שתפס את עיני היה אתר מוגובי הישראלי. בסקר הוא מופיע כאתר השני (!) הנזכר על ידי הצעירים. מקום טוב להיות בו בעיקר שאתה רק שני לפייסבוק.

על מוגובי קראתי לראשונה ב 140 ושם הוכרז על השקתו ב-אוגוסט 2009. לא עברו 5 חודשים  וכבר הוא זוכה להופיע אחרי פייסבוק.עניין שבוודאי תרם לכך הוא שממש לפני כחודשיים מוגבי נכנס תחת וואלה ואין ספק שהחיבור הזה עשה לאתר טוב והזרים לו משתמשים. בין הענקים המקומיים וואלה הוא היותר רלוונטי לילדים ואולי חשוב באותה מידה – חזק גם בקרב ההורים שמפקחים על גלישת ילדים בגיל זה (אני מקווה….) ובעלי כרטיס אשראי.

2. עולם וירטואלי ישראלי נוסף לצעירים הוא אקו לוקו. האתר פונה לחתך קצת יותר "מבוגר" של ילדים ומציע עולם וירטואלי עם אג'נדה ירוקה (אקו לוקו = משוגע על אקולוגיה – בבחינת "ירוק"). גם כאן בדומה למוגובי ישנו ממשק משתמש ועיצוב ברמה מאוד גבוהה.

שני אתרים אלו עובדים במודל הכנסות של freemuim: משחקים בחינם ועל שירותים נוספים צריך לשלם. שיווק אתרים לצעירים בגיל הזה הינו בעל שני קהלי יעד ברורים – ההורים והילדים. הילדים שייהנו יבקשו מההורים להכניס כרטיס אשראי. מעניין אם זה עובד.. והאתרים רווחיים..?

האם בקרוב נראה חברות מסחריות נכנסות לעולם קיים כמו אקו לוקו?כניסה חלקה יחסית יכולה להיות של חברות וגופים ציבוריים שיש להם אג'נדה נטרלית כמו חסכון במים, בטיחות בדרכים, סובלנות ועוד. המקום שלהם באקו לוקו נראה טבעי ולא ירתיע את ההורים.

או אולי – חברות מסחריות ייצרו עולם וירטואלי שלם רק על מנת למתג את עצמן בתוכו? בדומה למה שנעשה בקיטה סיטי. קיטה סיטי עבד במודל אחר – של חברה מסחרית גדולה שלקחה עליה את כל עלויות ההקמה והשיווק. עולם תוכן שיווקי של קוטקס. העולם הזה שחיי על משבי הפרסום עולה וקם על פי קמפיינים ולא כפי שאתרי אינטרנט צוברים כוח ותאוצה מהגולשים שלהם ומעבודת שיווק 365 יום בשנה. זאת אחת הסיבות אנחנו רואים היום את הנהירה של המפרסמים להיכנס לעולם הוירטואלי הגדול ביותר – פייסבוק.

לוקו מראה עלייה רציפה, מוגובי נשען על וואלה, קיטה תלוי קמפיין

פורטלים לילדים

הרכישה של myfirsthompage על ידי תפוז מראה אולי כי גם הם חושבים שכדאי להשקיע בצעירים. צעירים מאוד (3-8). אתר זה הינו שער כניסה לאינטרנט עבור ילדים ודומה למה שכל אתרי האינדקסים למבוגרים עושים (נטקס, סטארט, קפה..)

המסחר והשיווק באתרי פורטלים שונה באופן מהותי מעולמות וירוטאלים שכן אינו מבוסס על מודל freemuim . האתגר הוא גדול מאוד גם כאן.

נקודות למחשבה במסחור הזירה לתפוזים:

1. כל המסחור שדמיינתם לעשות – תקצצו בחצי ואז עוד קצת.

2. תדמיינו את הילדים שלכם גולשים באתר ומשם תתחילו לחשוב מה ניתן לעשות

3.  אל תיתנו לאיזה פסיטגל שרוצה לשים עוד שני שקל להזיז אתכם. כי ההורים לא יסלחו לכם.

4. אל תאנסו את הגולשים בפרסומות: שהלכתי עם הבנות שלי לסרט בסינמה סיטי – היו 22 דקות של פרסומות לפני הסרט. נטו. בלי יכולת להימלט. ממש התפוז המכני. זה עשה לי בחילה ועוד לא חזרתי לשם. ככה גם לא יסלחו לכם.

5. תדעו מראש, יש לכם חלון זמן מאוד קצר – הגולש הצעיר ינטוש אתכם לאנחות כי הרלוונטיות של האתר לגביו היא לתקופה קצרה של שנה-שנתיים ולא יותר.

6. שזה לא יגרום לכם למסחור יתר של האתר בראיית "תפוס כל יכולתך" כי אז הנטישה תגיע הרבה קודם.

סוף יולי-תחילת אוגוסט מסמלת אולי יותר מכל את תעשיית ה Back to school (מעכשיו בעברית: "חזרה לבצפר"): בערך באמצע יולי מנכ"לים ומנהלי שיווק מתחילים לזוז קצת בכסאות ולחשוב איך מוציאים לקראת החזרה ללימודים כסף מהחבר'ה הצעירים. ולמה לא בעצם? תקופת הזחרה ללימודים נחשבת הפוריה ביותר בארצות שמעבר לים אחרי תקופת החגים ועל אף התחזיות העגומות על ירידה של 8% ברכישות בתקופה הקרובה, עדיין מדובר בסדרי גודל של 47.5 מיליארד דולר (בהשוואה ל 51 בשנה שעברה).

השנה, לפחות בחו"ל רשתות שיווק גדולות יוצאות מגדרן כדי לקחת ביס כמה שיותר גדול בעוגת החזרה לבית הספר ומעניין לראות איך כל חברה מנסה להתחבר לצעירים מהכיוון שלה. הנה כמה דוגמאות מעניינות:

מתחברים לפייסבוק

חנות הכלבו JCPenney עושה את אחד המהלכים המתבקשים ומתחברת לפייסבוק עם אפליקציה חדשה שמזמינה את הגולשים הצעירים לפגוש את המעצבים של החברה. במקביל, במדור חדש באתר שלה בשם JC Teen עם כל הבגדים והציוד שצריך כדי להתחדש לקראת שנת הלימודים. בסך הכל, אין כאן יותר מדי שינויים מהמהלכים של החברה בשנה שעברה וחבל שלא ניצלו את הפלטפורמה החברתית כדי לדבר קצת יותר עם הלקוחות שלהם. מצד שני, לא ראיתי הרבה חנויות כלבו אמריקאיות שעושות את זה.

אפלקציית הדוגמנים של JCPenny Teen (צילומסך)

ויראלי ביוטיוב

ענקית הציוד המשרדי OfficeMax ממשיכה את הקמפיין המוצלח שלה משנה שעברה עם Penny Pranks (בגדול: מישהו בא לחנות וקונה משהו ממש יקר במטבעות של פני, קצת נדוש).  באופן אישי אני חושב שתעשיית הפרסום התפתחה קצת מעבר להפקה של קמפיין ויראלי ביוטיוב והתבססות עליו באופן בלעדי בתור מקור פרסומי יחיד היא לא מי יודע מה יעילה (מה גם, שההנעה לפעולה של קמפיינים ויראליים היא נמוכה יחסית, לפחות לפי מחקר שעשיתי בזמנו) אבל אם זה עבד להם בשנה שעברה, קטונתי מלהספיד את הקמפיין שלהם השנה.

האובר-חדשני-ומגניב של הקיץ

על כל שמונה קמפיינים ממוחזרים משנה שעברה, נוכל לראות קמפיין מעניין, חדשני ועם ערך מוסף. כך במקרה של חברת הציוד המשרדי Staples שבשיתוף האתר DoSomething.com חברו יחדיו ויצרו את אפליקציה לפייסבוק בשם Adopt a Pack שכל מטרתה להכין תיקים עבור 13 מליון ילדים שחיים מתחת לקו העוני (ולהפיץ את הלוגו של סטייפלס ברחבי פייסבוק).

אמץ לך תיק של סטייפלס (צילומסך)

במסגרת האפליקציה המשתמשים יכולים לבנות תיק בית ספר ולהעניק מתנות לחברים שלהם כשבסופו של דבר, ככל שמפיצים יותר את הבשורה, כך נתרמים יותר תיקים לילדים עניים. הקמפייןם מעוצב כמו שצריך ופוגש את בני הנוער בדיוק במקומות בהם הם נמצאים. בנוסף, הערך ההומנטרי של הקמפיין מספק עניין ומגביר את הסיכוי למעורבות של בני הנוער בקמפיין (כך, לפחות, על פי מחקרים שמתפרסמים בנושא).

תחילת אוגוסט מסמלת בישראל את תחילת עונת ה Back to School. מעניין מה יהיה כאן

יצירת מעורבות אצל בני נוער היא תהליך לא פשוט, כל שכן כאשר מדובר בגורם מסחרי שמעורב אבל לפני כשבוע הושק פרוייקט שהצליח להשתמש בכל הכלים הנכונים ולהביא תוצאות טובות, מה שעושה אותו שווה בחינה.

מחקר: מעורבות של בני נוער באמצעות משחקים

במחקר שנערך בשנת 2008 על ידי מכון המחקר PEW Internet בדקו חוקרים איך משחקי מחשב משפיעים על מעורבות ציבורית (התארגנות בקבוצות, השתייכות לתנועות נוער ונקיטת יוזמות) אצל בני נוער. המחקר ניסה להפריך מיתוסים לפיהם "משחקי מחשב גוזלים מהזמן של בני נוער ומפריעים למחויבות הציבורית שלהם" ובדקו את סוג המשחקים (משחקי סולו ומשחקי אינטרנט המוניים) ואת הקונטקסט של אותם משחקים (האם במשחקי מחשב יש מטרות שזהות למטרות של מעורבות אזרחית, לדוגמא: התארגנות קבוצתית סביב מטרה משותפת).

בלי להלאות אתכם בממצאי המחקר הנוספים, נמצא כי למאפיינים של משחקי מחשב יש קשר הדוק למעורבות מאוחרת יותר של בני הנוער:

הקשר ל MTV והמשבר בדארפור

MTV אירופה משתפים פעולה עם לא מעט ארגונים העוסקים בזכויות אדם. שיתוף הפעולה האחרון שלהם היה עם ארגון זכויות האדם (שממומן בחלקו הגדול על ידי ריבוק) למען המודעות למשבר ההומנטירי בדארפור. האמצעי: משחק מחשב המתאר את המציאות היומיומית במחנה פליטים בדארפור.

לכל קבוצת גיל יש עם מי להזדהות: מסך בחירת השחקן

מעבר למשחק ברמת הגימור הגבוהה, הדבר שהכי בולט בשיתוף הפעולה של MTV הוא השימוש במסרים חדים ובהטמעה שלהם במשחק עצמו. החל ממסך בחירת השחקן (בתמונה למעלה) שם לכל אדם יש עם מי להזדהות: בן נוער, ילד בן 10, נערה בת 14 ואפילו ההורים שלהם, בני 26 ו 30. במהלך המשחק המטרה פשוטה, לשאוב מים מהבאר בלי להיתפס על ידי המליציה – משימה לא קלה בכלל.

ברגע שנתפסתם, מגיע המסר:

בלי לינקים לאתר מסוים, בלי "האם היית רוצה לקרוא עוד", אלא מסרים חדים וברורים שמניעים לפעולה. כתבות ברחבי הרשת מדווחות על הצלחה של הפרוייקט ואם כי אין לי אפשרות לבדוק אמפירית את ההצלחה הלכה למעשה, הצגתי את המשחק לארבעה בני נוער באקראי ובסופו כולם ניגשו לקרוא עוד על המשבר ולהתעניין. אמנם לא מדגים מייצג, אבל בהחלט אפשר ללמוד לא מעט מהקפיין.

הקדמה: תמיד היה לי קצת חשש מהיום בו אני אצטרך לכתוב כאן פוסט על האתר אותו אני מנהל (ר' גילוי נאות בתחתית הפוסט). עד היום פשוט נמנעתי מלכתוב על מהלכים ופרוייקטים שאנחנו עושים ב bona בעיקר בגלל שלא רציתי לצטייר בתור מישהו שמקדם את הפרוייקטים שלו בכל מדיום בכוח. בכל מקרה, הפרוייקט שאותו אציג בפוסט הוא מספיק משמעותי בעיני ואני מקווה שאני מספיק בגר כדי לשמור על ההפרדה האובייקטיבית, עד כמה שאפשר בין התפקידים בלוגר-מנהל אתר.

עבודה לקיץ לבני נוער

מחקרים מראים כי בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים משתמשים באינטרנט ככלי לחיפוש עבודה. לראיה, שוק ה Online Calssifides בארצות הברית נמצא רק בעליה (אם כי לא כולם יודעים לתרגם את העניין לכסף). בארץ, ובהקשר לבני נוער, מדי שנה מסתערים אלפי בני נוער על קניונים ועל חנויות במרכזי הערים ומחפשים עבודה כדי לממן לעצמם את הפסטיבלים בקיץ (או הנסיעה לאילת)* אני מאמין שרובנו חווינו את הסיטואציה הזו בימי בחרותינו.

בהמשך לפרוייקט "עבודה לקיץ" שעשינו ב bona בשנה שעברה ונתן לנו ערך מוסף גדול מאד לאתר (ולא מעט טראפיק), החלטנו השנה ללכת על משהו קצת יותר גדול מבחינת חשיפה ועומק ובעיקר, לבחון את החיבור לעיתון המודפס. אז אם תפתחו את "ידיעות אחרונות" היום, תראו אותנו בעמוד המרכזי:

עובדים בגדול – חיפוש עבודה לנוער בחופש הגדול (ידיעות אחרונות 16.6.2009)

אני מניח שאם הייתי צריך להכניס מודעה לעיתון זה היה עולי לי בהרבה פחות מאמץ אבל הבחירה כאן הייתה ללכת במסלול של התוכן, בעיקר בגלל שמהעולם הזה באתי ותמיד אעדיף לתת ערך מוסף, גם אם מדובר ב"פרסום דרך תוכן". בבחירה ללכת על תוכן מול מודעה הרווחתי כמה דברים: צ'יפרתי את כתבי הנוער שלי שמרגישים עכשיו חלק ממשהו גדול ומקבלים שיעור באפקטיביות של פרסום (וגם יכולים לרוץ בבית ספר עם העיתון ביד ולספר לחבר'ה), אני מצטייר כאתר תוכן ופחות כרשת חברתית (על כך בהמשך) ובכלל, אני לא מאמין שאוכל אי פעם להכניס מודעה בכפולה האמצעית של ידיעות.

הייתרון היחסי של bona

אני לא מאמין ש bona צריכה להתיימר להיות משהו שהיא לא ואם יש משהו שאני אוהב לעשות זה לפרגן לדברים שה"מתחרים" של bona עושים טוב: בפורמט הנוכחי שלה, bona היא לא שין1 או מקושרים מבחינת גודל הקהילה ולא ג'נענע מבחינת החיבור לתוכן פופולארי. אם הייתי צריך להציע על הייחוד של bona לעומת אתרי הנוער האחרים, הייתי שם את האצבע על התוכן המערכתי ועל החיבור לקבוצת ידיעות אחרונות:

בעולם התוכן המערכתי bona מתחילה (זה נשמע לי הגיוני הרבה יותר בלשון נקבה) למצוא את עצמה בחצי שנה האחרונה ואם בשלבים הראשונים האתר ניסה למתג את עצמו כרשת חברתית (בעזרת התיכופוניסט זצ"ל), היום אני מעדיף לקחת את האתר למגרש שבו הוא יכול להצטיין ולספק לגולשים נישה חדשה שפחות מפותחת בארץ (רוצה לומר, בכל הנוגע לרשת חברתית, יש אתרים בארץ שעושים את זה הרבה יותר טוב).

החיבור לקבוצת ידיעות הוא לטעמי ה X factor, בדיוק הדבר הזה שלי יש ולאחרים לא יכול להיות. שיתוף פעולה מלא מצד הקבוצה יכול להוציא תחת כפיו מוצר מעניין מאד ופרוייקט העבודה לקיץ הוא מעין בלון ניסוי לבדיקת החיבור של הבורג הקטן בשם bona לרובוטריק הענק בשם קבוצת ידיעות וחשוב מכך, האפקטיביות של כזה שיתוף פעולה.

הערות, גילוי נאות ועוף דה רקורד

הערה #1: חשוב לציין כי המדור בעיתון כתוב פחות לנוער וקצת יותר להורים של הנוער

הערה #2 (*): שמתם לב שכוכב נולד העבירו את הגמר לאילת השנה? בדיוק מהסיבה שציינתי מוקדם יותר: לבני נוער אין כסף להוציא גם על נסיעה לאילת וגם על גמר כוכב נולד בטבריה, החיבור נראה נכון בהחלט.

גילוי נאות: מזה שנתיים אני עובד ב bona, בגלגולה הראשון בתור עורך ראשי ובשמונה החודשים האחרונים בתור מנהל האתר. אין לי בפוסט הזה כוונה לדחוף את הפרוייקט מבחינה שיווקית (בואו נודה באמת, הררי הטראפיק לא יגיעו מתנועת הנוער) ואני מקווה שהצלחתי לרקוד יפה בין הטיפות.

כששומעים את צמד המילים "הנוער הישראלי", קשה שלא לדמיין תמונות של בני נוער בקריית גת שורפים את בית הספר, או שכבת י"ב בפתח תקווה שלא מוכנים לערוך מסיבת סיום ללא אלכוהול וזאת עוד בלי להזכיר מילים כמו גז מזגנים, דבק מגע ושליחת תמונות ערום דרך הטלפון הסלולרי. ברוח הקישורים האחרונים, התפרסם ביום שישי האחרון (5.6.09)  באחד ממוספי סוף השבוע של ידיעות אחרונות מאמר דעה מאת יהודה נוריאל.

לחצו על התמונה כדי לקרוא אותו -

[singlepic id=1 w=450 h=345 mode=watermark float=]

במאמר, מכריז נוריאל על תחילתו של תהליך "היטפשות" של הנוער שתחילתו באי הגעתם לשבוע הספר (5% בלבד מתוך סך המבקרים, על פי מחקר מטעם משרד התעשייה והמסחר).  זאת ועוד, טוען נוריאל כי בצעירותו היה מחליף ספרים כי "זה מגניב" ומסיים בהאשמה כלפי ההורים, המדינה והציבור שעוצמים עיניים ומזמרים את המנטרה של "הנוער לא רוצה לקרוא".

מי אמר שהנוער לא קורא?

קטונתי מלצאת בהצהרות מכלילות בסגנון "הנוער טיפש" (במיוחד על סמך מחקר שתקף רק לגבי שבוע הספר, בניגוד למקומות אחרים לצריכת ספרים) אבל אני יכול להעיד על מגמות:  68% מבני 17-12 בארה"ב משתמשים בחיבור מהיר לאינטרנט, עליה של כמעט 30% משנת 2005 ובהתבסס על מחקרים שקובעים כי 54% מזמן הגלישה של הנוער בישראל הוא באתרי תוכן גדולים (וואלה, ynet), אפשר לומר שהנוער בישראל קורא – והרבה.

נכון, הכתיבה באינטרנט שונה לאין שיעור מכתיבת רומנים, כל שכן מכתיבה  עיותנאות מסורתית: המידע ממוצה ומוגש לקורא ב 400 מילה או פחות עם תמונות גדולות וכמה שיותר מולטימדיה מסביב. נכון, אוצר המילים האינטרנטי קטן בהרבה בהשוואה לספר עם עורך לשוני, עורך ספרותי ומו"ל שמשגיח על העברית. מצד שני, הנוער נחשף כמעט על בסיס יומי לערכים בויקיפדיה, לכתבות מגזיניות המכילות הרים של מידע ולכתבות באתרים מקצועיים. אז אולי האיכות של המידע ירדה, אבל אם נסתכל על הנתונים אמפירית, יכול להיות שנמצא שהנוער היום מחזיק בהרבה יותר מידע מנוער בעבר, דווקא בגלל התכונות האקלקטיות של הרשת.

עולם הדמיון 2.0

בחלקו השני של מאמר הדעה, מביא נוריאל את סיפור "דין ספרים כדין כדורגל" בוא הוא מספר שבצעירותו היה קורא ספרים שלדבריו היו "שער לעולם קסום". אם להודות על האמת, כשהייתי ילד גם אני הייתי קורא ספרי פנטזיה ומדע בדיוני ובעוונותי הייתי נפגש עם חברים בערב כדי לשחק מבוכים ודרקונים. עולם הדמיון של הנוער היום הוא שונה ואין ספק שמילת המפתח כאן היא סף הגירויים.

ספר של הארי פוטר אולי עומד בזכות עצמו, אבל אין ספק שהגיבוי הקולנועי תורם לא מעט. הדוגמה הטובה ביותר לדעתי ל"עולם הדמיון 2.0" היא משחק המחשב ההמוני World of Warcraft בו מליוני בני נוער חיים בעולם של דמיון, מדברים זה עם זה בשפה שמתאימה לעולם המשחק ומקבלים את ליטרת הבשר היומית שלהם, תרתי משמע. לצד משחק המחשב המצליח, יצאו לא מעט ספרי WoW שמעשירים את החוויה עבור אותם צעירים, וכך מי שלא נחפש לספרי פנטזיה באופן ישיר, יקבל אותם דרך המשחקים – ואת זה לא קונים בשבוע הספר.

אולי דווקא הספר צריך להתכופף

חשוב להבין, הכלים הנדרשים להתנהלות בעולם היום הם שונים לחלוטין מבעבר. אם פעם ידע היה נצבר דרך ספרים, הוגים ופילוסופים, היום השכילו לסכם ולעבד את המידע בצורה כזו שיהיה קל יותר לצרוך אותו גם מבחינת שפה, אבל חשוב מכך – מבחינת זמן. יכול להיות שמי שצריך להתכופף בקרב האפי לטענת נוריאל בין הספר לאינטרנט הוא דווקא הספר ולהיות אטרקטיבי מספיק כדי שנוער יצרוך אותו לצד התחביבים האחרים שלהם.

בכל מקרה – ממחקר על שבוע הספר ועד "הנוער טיפש" הדרך עוד ארוכה.

יש לנו, האנשים הפשוטים, הרבה מה ללמוד מ Kiwibox (רשת חברתית ומגזין לנוער, משנת 1999, 2.4 מליון משתמשים רשומים) פחות בנושא העיצוב בההגשה של התוכן, אבל לא מעט בנושאים של חדשנות ויכולת לשמור את הגולשים באתר לאורך זמן (מה שקוראים בישיבות Stickiness). היום (שלישי) הוציאו בעלי האתר הודעה לתקשורת והכריזו על מערכת חדשה בשם 4Kiwi – פלטפורמה להודעות SMS באתר.

Kiwibox – משנת 1999, 2.4 מליון רשומים

ההבדל בין פלטפורמת הסמס הזו לבין שירותים שמספקים אתרים אחרים (עמוד הסלולר של bona לדוגמא) הוא שהשירות של Kiwibox הוא הכי Opt-in שאפשר. רוצה לומר, הגולש בוחר איזה סוג של הודעות סמס הוא יקבל (דברים שקשורים למגזין או לרשת החברתית), כמה פעמים ביום ובאילו שעות יקבל הגולש את ההודעות. אין כאן "חבילות" מסוג קבל-מבזקי-חדשות-כמה-פעמים-ביום-גם-באמצע-הלילה, אלא השליטה היא כולה בידי המשתמש.

מי כמוני יודע כמה קשה לגבות כסף מבני נוער (אהבתי את המושג שרז משתמש בו הרבה "לכרטס" עם רפרנס לכרטיס אשראי) ומסתמן שהדרך הבטוחה בתקופה הזו היא דרך הסלולרי: לא באמת רואים את הכסף והסיפוק הוא מיידי (שמעתי שגיטר הירו לסלולרי זה מגניב, אז אני אוריד אותו גם אם זה עולה 12 שקל ואני אשכח מזה עוד כמה ימים). הבעייה עם חבילות סמס בארץ, היא ה"הזנייה" של הקמפיינים ותמיד איכשהו יש הרגשה שעושקים את הגולש. כאן השירות הוא אופט-איני ולגמרי בשליטת הגולש, חשיבה נכונה – במיוחד עבור בני נוער שמעריכים מאד שקיפות וכנות (PDF) – שווה פוסט יום אחד.

ביום חמישי האחרון (19.3) הזמינו אותי להתראיין בערוץ 10 על תופעת ה Sexting, תופעה חדשה-ישנה אשר נפוצה מאד בקרב בני נוער ועלתה השבוע לכותרות עקב (עוד) התאבדות של נערה אמריקאית לאחר שתמונות אינטימיות שלה הופצו על ידי החבר לשעבר. מתוך תחקיר של שעה וחצי בו ציטטתי מחקרים, העליתי היפותזות וסתם חפרתי באופן כללי, אורך האייטם היה בסך הכל חמש דקות. אז חבל לי שכל המידע הטוב הזה יילך לאיבוד ולכן אני אורז אותו כאן לפוסט.

מה זה Sexting?

Sexting (הלחמת המילים Sex ו Texting), בדומה לבריונות רשת היא תופעה של השנים האחרונות והגידול המשמעותי במספר הנפגעים משתי התופעות הפך משמעותי עם הגידול בשימוש ברשתות חברתיות. עיקר תופעת Sexting (מעכשיו: סקסטינג) הוא פשוט: בני נוער מכירים ברשת ושולחים אחד לשניה תמונות עירום דרך הודעות מולטימדיה בטלפונים הנידיים. כדי להמחיש את גודל התופעה, סקר שנערך בבריטניה מצא שלפחות 20% מבני נוער משתתפים או השתתפו בסקסטינג.

כל בן נוער חמישי משתתף. (CC: danorth1)

למה סקסטינג

בראיון בערוץ 10 שאלו אותי אם התופעה נפוצה בארץ. אני עניתי "לא פחות מבארה"ב".  בעידן שבו כולנו (או לפחות ילידי 1981 ומעלה, Generation Y) רוצים את המידע עכשיו, מהר וחשוב מכך – מרגש, חשוב להבין ששיטת ההיכרויות באינטרנט השתנתה: לפני 12 שנה, כשהרשתות החברתיות לא היו ממש בתכנון של אף אחד, מסלול ההיכרויות היה פשוט יחסית: מדברים קצת בפורום או ב IRC, מפה לשם מקבלים מספר טלפון ואחרי שניפחנו להורים את החשבון, היינו נפגשים ומתקדמים משם.

היום הטכנולוגיה שונה ועם ההתפתחות שלה, גם מסלול ההיכרויות משתנה (לקריאה נוספת: דטרנימיזם טכנולוגי): מכירים ברשת חברתית, מדברים קצת במצלמה במסנג'ר ומפה לשם, מסלול שליחת תמונות אינטימיות לטלפון הסלולרי קצר סוף הגירוי שלנו, כאמור, נמצא בעלייה מתמדת – התקשורת הקולית מפנה מקום לתקשורת מיידית, טקסטואלית וויזואלית שמאפשרת לנו לחוות את האדם מהצד השני לא רק מהר יותר, אלא מאפשרת לנו לעשות דברים אחרים תוך כדי.

במחקר שנערך לגבי הסיבות לשימוש של נוער בהודעות טקסט בסלולר, הסיבות המרכזיות היו: "כי זה מהיר" ו"כי זה מאפשר לי לעשות דברים אחרים תוך כדי", אז במקום לדבר עם מישהו וליצור סביבה אינטימית, למה לא  לשלוח לו כמה תמונות, לדבר עם החברים תוך כדי ולשמוע מוזיקה או לשחק במשחקי פלאש?

פסקה להורים: הבת שלי? בעירום?

אחרי הראיון פנו אלי לא מעט הורים מודאגים: "יכול להיות שהבת שלי, בת ה-15, תלמידה מצטיינת ואהודה על חבריה שולחת תמונות חושפניות לאנשים אחרים?" לכולם עניתי אותו דבר: אני לא מבין למה אתם מתפלאים – כשהילדים שלכם נחשפים לתמונות חושפניות של ילדים אחרים בני גילם (דוגמאות נבחרות: כאן, כאן וכן, גם כאן) ורואים שדפי הפרופיל שזוכים להופיע בעמודים הראשיים של הרשתות החברתיות לנוער הם אותם אלה עם התמונות החושפניות ביותר, קשה שלא ללכת עם הזרם.בנוסף, גם סלבריטאים שמודים שהםמשתתפים בסקסטינג (גם אם זה במקרה) – לא עוזרים במיוחד.

אני יכול לשפוך כאן עשרות מילים על מודרציה ועל דרכים אפקטיביות לפיקוח על תכנים פוגעניין באינטרנט, אבל כל זה בטל בשישים כשהעניינים מגיעים תקשורת ישירה בין בני נוער על גבי הסלולר. אם יכולתי לפנות להורים בנושא הזה, הנה משפט שמסכם הכל: "גם אם הילדים שלכם מצטלמים בעירום, וגם אם הם נפגעים בסופו של דבר – הדברים האלה, כמו שאתם בטח יודעים נסגרים בסופו של דבר ברמת החברים הקרובים. גם אם אין לכם נגיעיה ישירה – חשוב שתכירו את הטרנדים, תהיו מודעים אליהם, תלמדו אותם – ידע זה כוח כבר אמרתי?"