מחקרים על שימושי מדיה בקרב צעירים מתפרסמים חדשות לבקרים עד לרמה שאני בטוח שבכל רגע נתוון יש בעולם בן נוער שממלא סקר על השימושים שלו ברדיו, טלוויזיה, אינטרנט ומדיה מודפסים בשביל איזשהו מחקר.

מחקר השימושים du jour נקרא Generation M^2 ועל פני 85 עמודים הוא מתמקד בשתי שאלות עיקריות: מהם ערוצי המדיה העיקריים אותם צורכים ילדים ובני נוער (ההתייחסות במחקר היא לגילאי 18-8) ומהי המגמה עבור כל מדיום בין השנים 2009-2004. לצורך כך נחקרו 2,000 בני נוער מכל רחבי ארה"ב והם התבקשו למלא "יומן מעקב מדיה" כשבסוף הניסוי שוקללו התוצאות.

בסוף הפוסט יש קישור להורדת הדו"ח המלא, בנתיים – הנה כמה נקודות מעניינות:

המוזיקה מתחזקת, הדפוס בירידה

10 שעות ו-45 דקות של חשיפה למדיה בקרב צעירים בשנת 2009. בנוסף, במהלך חמש השנים האחרונות ניתן לראות עלייה בשימושי המדיה בכל תחום מלבד מדיה מודפסים (רגע של מתודולוגיה: חשוב לציין כי במהלך המחקרים ניסוחי השאלות השתנו ולכן לא ניתן לקבוע מובהקות, אבל המגמה ברורה). עם העלייה בצריכת המדיה, עלתה גם העלייה ברכישה של אמצעי מדיה: על פי המחקר, 66% מבני הנוער מחזיקים ברשותם טלפון סלולרי, 76% מחזיקים iPod או נגון MP3 אחר (לעומת 18% בלבד ב 2004) ושימו לב לטרנד המבצבץ – 29% מחזיקים מחשב נייד.

המדיה האלקטרונית מתחזקת, בעיקר על חשבון הטלוויזיה

לראשונה מאז עלייה המטאורית של הטלווזיה בקרב בני הנוער בשנת 1999, שעות הצפייה בטלוויזיה "חיה" ירדו בצורה משמעותית בשנת 2009 לשעתיים ו 39 דקות בלבד. לעומת זאת, שעות החשיפה לתוכן טלוויזיוני דווקא עלו משלוש שעות ו-47 דקות לכמעט ארבע וחצי שעות ב 2009. התחזקות זו ניתן לזקוף לזכות האינטרנט וערוצי המדיה הסלולריים.

קווים לדמותו של משתמש מדיה כבד:

לצורך המחקר, חולקו הנחקרים לקבוצות על פי רמת השימוש שלהם במדיה. משתמשים "כבדים" (21% מכלל הנחקרים) הוגדרו ככאלה שצורכים יותר מ 16 שעות מדיה בשבוע (על פי כל הקטיגוריות: אינטרנט, טלוויזיה וגו') בעוד משתמשים "קלים" (17% מכלל הנחקרים) הם בני נוער שצורכים פחות משלוש שעות מדיה ביום.

אם הייתי צריך לאפיין בעצמי, מבלי לקרוא את המחקר, משתמש מדיה "כבד" בקרב צעירים הייתי מדמיין בן נוער עם המון חברים, ביטחון עצמי גבוה (כזה שלא מפחד מקשרים אנושיים ולכן מיישם אותם בצורה טובה גם בעולם הוירטואלי) ובאופן כללי חי חיים שמחים וממוצעים בכל הקשור בלימודים.

בתור התחלה, שימו לב לגרף הבא:

בקרב משתמשי המדיה ה"כבדים", אחוז הנחקרים עם ציונים טובים בבית הספר עומד על 47% לעומת 65% בקרב משתמשי המדיה הבינוניים ו-66% בקרב משתמשי המדיה ה"קלים". התחושה האינטואיטיבית היא כמובן "נו בטח, הילד כל היום על המחשב והטלוויזיה במקום ללמוד" מצד שני – יש לא מעט דיבור על האינטרנט ככלי לימודי. אז כנראה שיש עדיין עוד עבודה בתחום הזה.

בכל הנוגע לתפיסה העצמית של משתמשי המדיה הכבדים, כאן באמת הופתעתי -

מסתבר שככל שהחשיפה של הצעיר למדיה גדלה, כך הוא פחות מרוצה מעצמו במגוון תחומי חיים: חברים, לימודים, יחסים עם ההורים וכמובן תחושת שיעמום גבוהה. בהחלט לא מה שציפיתי ויהיה מעניין לראות דווקא את התחום הזה נחקר ומתפתח כלל שיכנסו לשוק ערוצי מדיה חדשים שינעלו את הצעירים עוד יותר בתוך החדר – כשתחום שעולה לי לראש באופן אינטואיטיבי הם עולמות וירטואליים.

להורדת המחקר: היכנסו לאתר המחקר או הורידו את הדו"ח המלא [PDF]

סדרת הטלוויזיה Gossip Girl (בעברית "אחת שיודעת") הצליחה איכשהו לעבור בישראל מתחת לרדאר ולזכות בקמפיין השקה עלוב יחסית. בארצות הברית, לעומת זאת, זוכה סדרת הנוער בכיכובן של בלייק לייבלי ובלייר וולדורף להצלחה לא מבוטלת.

הבאזז האמיתי של גוסיפ גירל נמצא, בדומה לסקס והעיר הגדולה, בבגדים. במשך השנה האחרונה נכתבו עשרות מאמרים על ההשפעה האופנתית של הסדרה (קליק לכתבה מהנ"י טיימס) ובשבוע שעבר הושק בארה"ב ליין אופנה רשמי של הסדרה לצד סיור רשמי (איך לא) באיסט סייד של מנהטן.

דרמה, דרמה, דרמה – סצנה טיפוסית מגוסיפ (IMDB)

אפקט האינטרנט של גוסיפ

כפי שניסו להדגיש בקמפיין הישראלי, חלק חשוב מהסדרה סובב סביב רכילויות והודעות אנונימיות. בימים אלה מתנהל מאבק עיקש בין רשויות החוק בארה"ב לבין עשרות אתרי רכילות מקומיים לתיכונים וקולג'ים שצצים בכל מקום. מאז השבועות האחרונים נסגרו אתרים כמו JuicyCampus הותיק, שפעל במשך שנה וחצי ו People's Dirt שקם ונופל לסירוגין (כרגע באוויר). לצד האתרים הגדולים ניתן למצוא עוד עשרות אתרים קטנים ומקומיים  ברוח הסדרה.

זה יהיה קצת יומרני לתלות את הופעתם של עשרות אתרי הרכילות דווקא בסדרת טלוויזיה אחת אבל סביר להניח שהמודעות והפריחה של התחום בארה"ב בזירה המקומית בסגנון "רכילות מבית הספר" לא הייתה מגיעה לידי ביטוי ולמימדים הללו אם גורם ארצי לא היה מעלה על נס את הנושא.

רכילאי = מגניב

אז איך הצליחה הסדרה לרתום בני נוער לפתוח אתרי רכילות מקומיים ולקדם את ההיסטריה? כנראה באמצעות האפקט של "אם ניו יורקרים שנראים טוב מקבלים סדרה על הנושא וזה מביא להם עושר, תהילה ומגניבות באופן כללי, כנראה שיש משהו בלהיות רכילאי על" וכנראה (ואת זה אני אומר בלי לזלזל באינטיליגנציה של בני הנוער בארה"ב) לא צריך יותר מדי כדי למכור להם את אשליית ה"בוא תהייה רכילאי, תפרסם ידיעות מסתוריות באיזה בלוג חינמי ותהייה מרכז תשומת הלב בבית הספר".

את האמת? זה יכול לעבוד גם כאן.