במקום לכתוב עוד מאמר דעה בנושא Sexting או בריונות רשת, לכבוד יום האינטרנט הבטוח שחל היום (17.2), החלטתי להתייחס לאתר חדש שמציג שיטה חדשה-ישנה לחיבור בטוח (וכיפי, לשיטתם) של ילדים לרשת חברתית. רבות דובר על הסיכונים הכרוכים בהתחברות לא מבוקרת של ילדים לאתרי אינטרנט, בהם חדרי צ'אט ורשתות חברתיות (יש גם מאמרים שטוענים להיסטריה חסרת פרופורציה) אבל בשורה התחתונה, אף הורה לא מוכן לקחת את הסיכון ונוצר צורך בפתרון אמיתי ובטוח, שאליו מכוונות לא מעט חברות מסחריות.

FaceChipz הוא אתר חדש שעלה השבוע בארה"ב וההבטחה שלו היא כפולה: להורים, דרך בטוחה לחבר את הילדים ולילדים, חיבור לעולם האוספים (Collectibles) עם מוצר אופליין צבעוני וצעיר.

ככה עובד המנגנון: ההורה רושם את הילד שלו לאתר תמורת דולר אחד. לאחר מכן, ילדים קונים אסימונים ייחודיים לאתר (בשם FaceChipz) כאשר על כל אסימון נמצא קוד. הילדים מכניסים את הקודים שעל האסימונים לאתר ואז הם יכולים לחלק אותם לחברים. ברגע שהחבר מכניס את הקוד שעל האסימון לאתר, ובהנחה שהקוד תואם את הקוד שהילד הזין, הם מתחברים. ילדים יכולים להתחבר רק לילדים אחרים והם לא יכולים להיחשף לזרים כך שבעצם נוצרות סוג של טבעות חברים מנותקות אחת מהשניה.

הקוד חייב להיות משותף לשני החברים

המודל העסקי: חיבור אונליין-אופליין וטובין וירטואליים

יש משהו מאד נחמד בלנסות את החיבור של אונליין-אופליין וליישם אותו על הילדים: הרעיון של אסימונים שניתן להגיע איתם לבית הספר, לחלק אותם לחברים (העיצוב שלהם מאד אינטרנטי ומזמין) ולשחק איתם. בעידן בו ההורים מפחדים לחבר את הילדים שלהם לפייסבוק יש איזשהו ייתרון, פסיכולוגי אפילו למוצר שאפשר להחזיק ביד ולשלוט באנשים שמקבלים אותו. את האסימונים מוכרים בחנויות הגדולות (טויס אר אס ודומיהם) כך שגם סביבת הקנייה היא לא מפוקפקת, מה שאמור לספק תחושת ביטחון נוספת להורים.

פן נוסף של המודל העסקי ב FaceChipz היא חנות של טובין וירטואליים (Virtual Goods) . נכון לעכשיו אין קנייה של נקודות משחק בכסף אמיתי, אבל לא מן הנמנע שמודל כזה ייכנס בעתיד.

האינטרנט לא הפך בטוח לילדים, עדיין

אני חייב להודות שיש משהו מאד מרגיע בדרך שבו FaceChipz מתנהל: אתר סגור הרמטית מכל כיוון כשהשער היחיד הם האסימונים שמועברים פיזית מיד ליד. יש כאן פתח למקרי קצה בו Sexual Predator ייצור סביבו טבעת חברים של ילדים (שיקבלו את האסימונים במתנה מאדם זר) אבל בגדול, עם פי'צרים בסגנון היעדר חיפוש פנימי ושליטה מוחלטת של ההורים, נראה שניתן לייצר כאן סביבה בטוחה מהבחינה הזו.

מצד שני, אני מאמין שהגנה מפני זרים היא ענין משני. כמו לא מעט אנשים, אני מאמין שהאיום הגדול ביותר עבור ילדים ברשת הוא כנראה הילדים עצמם. אחד הפוסטים הראשונים בתנועה סקר את מקרה ההתאבדות בשידור חי של פעיל באחד הפורומים של Justin TV ועד כמה שרשת חברתית יכולה לבטח את עצמה מפני זרים, חייבת להיות מודרציה ואחריות מסוימת מצד בעלי האתרים כדי להגן על הילדים מצורות של בריונות רשת.

לקריאה נוספת: כמה טיפים לגלישה בטוחה של ילדים ברשת (עוד אחד מני רבים, אבל יום האינטרנט הבטוח – אז שיהיה).

מצחיק קצת שפחות או יותר במקביל להודעה של CBS על מכירת כל הספוטים לפרסום בסופרבול, מאורע שמציין פחות או יותר את שיא עונת הפרסום בארה"ב, מעלה ה Federal Trade Commission האמריקאי (אני חושב שהמקבילה הישראלית הטובה ביותר היא המועצה הישראלית לצרכנות) אתר חדש שכולו נועד כדי ללמד ילדים קטנים איך לצרוך נכון פרסומות ואיך כל תעשיית הפרסום האמריקאית עובדת.

פרסום לילדים הוא עניין בעייתי; פחות מהצד של המפרסמים אלא יותר מבחינת הצרכנים. רוב הילדים רואים בפרסומות תוכניות קטנות ומצחיקות (לראיה, 80% מהילדים בגילאי 7-6 נקשרים לאלמנט של ההומור בפרסומות – PDF) ובגיל שעדיין אין את ההבדלה ותשובות לשאלות של "מה היא פרסומת" או "מה אני צריך לעשות בעקבות פרסומת", קל יחסית למכור לילדים כשאין הכוונה נכונה.

קשה להאמין שזה פרוייקט ממשלתי

אני חייב לומר שמהרגע הראשון הפרוייקט של ה-FTC (המתקרא Admongo) תפס אותי בהפתעה. דווקא לא בגלל האג'נדה המבורכת, אלא דווקא מהדרך הנכונה מאד שהם בחרו לתקשר עם ילדים בגילאים צעירים. ככה זה נראה:

מסך הפתיחה של Admongo – משחק מגניב בגימור גבוה (צילומסך)

Admongo הוא משחק פלאש עלילתי ואינטראקטיבי. בניגוד לגישת הלומדה, מטרת המשחק היא לטפס במעלה מגדל כשבכל קומה יש משימה אחרת (היכנסו לעמוד הבית כדי לראות את המגדל, נראה חוויתי ומגניב). השחקן יכול לעצב לעצמו את הדמות ואת כל המשחק מלווה דמות של גיבור על (כולל דיבוב) שמסביר לילד איך עובדת כל תעשיית הפרסום בארה"ב.

במשימה הראשונה במשחק, לדוגמא, הילד צריך למצוא ארבע פרסומות שנמצאות בחוץ (ספוילר: תחנת אוטובוס, האוטובוס, שלט חוצות ושלט חוצות אלקטרוני) כאשר כל פרסומת שהוא מוצא מביאה לו נקודות וסרטון קצר עם הסבר:

הסבר על פרסום בתחנות אוטובוס (צילומסך)

המשחק מזכיר משחק פלטפורמה וחוץ מהמשימות השחקן יכול להסתובב באופן חופשי, לאסוף מטבעות זהב ולצבור נקודות.

מי צריך לקחת את האחריות?

במבט ראשון (וגם בשני) קשה להאמין ש Admongo הוא פרוייקט ממשלתי. אם חושבים על זה קצת, המצב בו הממשלה יוזמת פרוייקט כזה, מגניב ככל שיהיה, כדי לחנך ילדים לצריכה נכונה של פרסומות הוא קצת מוזר.

הייתי מצפה שיוזמה כזו תבוא דווקא מתוך חברות הפרסום. חברת פרסום גדולה שתיקח על עצמה את הפרוייקט של לחנך ילדים, לא בקטע ציני אלא דווקא מתוך אמונה והכרה שעולם הפרסום לילדים הוא בעייתי והרעיון להגיע דווקא מהצד השני ולומר "כן, אנחנו מוכרים\מייצרים פרסום, אבל אנחנו נוהגים בו באחריות" יכול להיות ערך מוסף מעולה לכל חברה מסחרית. קצת כמו קמפיין Drink Responsively של אבסולוט, רק עם פרסומות.

ותודה מיוחדת: ל The Oatmeal על השימוש הנכון בסמיקולון

עוד לא יבש הדיו הוירטואלי על הפוסט על התחממות בגזרת האתרים לילדים בישראל וכבר נכנס לתחום שחקן שעשוי להעלות את הסטרנדט לרמה חדשה.

היום הושק באופן שקט האתר מיקמק (mikmak.co.il) מבית D.I.C: עולם וירטואלי שמיועד לילדים קטנים (עד גילאי 12) וכולו סובב סביב יצורים נמוכי קומה ופרוותיים הנקראים מיקמקים. אחרי כמה שעות של משחק אינטנסיבי, אני יכול לומד בפה מלא – כל הכבוד. אבל עוד לפני הסופרלטיבים, אני רוצה לקחת אתכם לתוך כמה מהפיצ'רים המעניינים של המשחק.

תהליך הרשמה – ידידותי עם דגש על אבטחה

יש מישהו בחברת הפיתוח של מיקמק שמבין ילדים (או לכל הפחות יש לו כמה). תהליך ההרשמה למשחק הוא ידידותי מאד, עם כפתורים גדולים וציורים נחמדים ברקע. ניכר כי תשומת לב רבה הקודשה לנושא האבטחה בכל הקשור בתהליך ההרשמה כשהפיצ'ר הבולט כאן הוא הצ'אט: ההורים יכולים לבחור לתת לילד להשתמש בצ'אט "פתוח" (עם מודרציה למילים פוגעניות) או צ'אט עם משפטים מובנים מראש.

מרגע סיום תהליך ההרשמה המיקמק נוצר ולא ניתן לחזור ולשנות את האפשרויות בקלות יחסית כך שההורה יכול להיות רגוע.

מסך בחירת הצ'אט במיקמק (צילומסך)

עולם המשחק – ירידה גבוהה לפרטים

העולם של מיקמק בנוי ממספר אזורים (עיר, ג'ונגל, חוף ים, קלאב) כאשר בכל איזור מספר מבנים שניתן להיכנס לתוכם (בעיר – חנויות, בקלאב – מועדון ריקודים). הגימור של עולם המשחק הוא גבוה במיוחד וחוץ ממספר באגים מזערי, בעיקר באנימציות ובאמוטיקונים, חווית המשחק זורמת מאד ומהנה (בשבילי).

עולם הג'ונגל במיקמק (צילומסך)

אחרי מספר שעות, אי אפשר שלא להיות מוקסמים מעולם של מיקמק: ברקע מתנגנת מוזיקה רגועה ונחמדה, יש המון חפצים שניתן לערוך איתם אינטראקציה למרות שאין להם ערך משחקי (כמו מצלמה על החוף שסתם עושה פלאש אבל נחמד לעמוד ולצלם את עצמך סתם ככה) ועוד יותר חפצים שכן (כמו מכונות המשחק בארקייד שבאמת מכילות משחקים פשוטים כמו ארקנואיד).

גם בעולם המשחק עצמו הכל נורא סטרילי מבחינת האבטחה וקשה יחסית לצאת מהתבניות שמכתיב המשחק ולהתבטא בחופשיות. דוגמא טובה היא מערכת ההדעות האישיות שמסודרת בצורה של גלויות – אי אפשר לכתוב הודעה פרטית אמיתית אלא לבחור מתוך מספר תבניות שעולות כסף משחק (מה שיהפוך את ההודעות הללו ללא כל כך פופולאריות).

הודעות אישיות במיקמק (צילומסך)

מודל עסקי – פרימיום, שיתופי פעולה וטובין וירטואליים

כבר סימנו הלוך וסמן את הטובין הוירטואליים כאחד הטרנדים המוצלחים של השנה הקרובה וגם במיקמק לא פסחו על הנושא: קניות בעולם של מיקמק מתנהלות על בסיס כסף משחק וירטואלי (נקרא: מטבעות) כשניתן להשיג אותו באמצעות יצירת קשרים, משחק באזורים השונים בתוך העולם ושיתופי פעולה.

החנויות בעולם של מיקמק אטרקטיביות מאד ובנויות בצורה טובה מאד לקהל הצעיר:

חנות הבגדים (צילומסך)

המודל העסקי של מיקמק מבוסס על מודל פרימיום (Freemium) כאשר העולם הוירטואלי ומשחק בו הם בחינם אבל במקביל מתבצעת מכירת מנויים (ביום כתיבת הפוסט מנוי שנתי עולה 179 ש"ח).

במקביל להשקת האתר, כבר עלה לאוויר שיתוף פעולה עם דוריטוס (שטראוס-עלית) שמבוסס על קודים מאריזות החטיף. ארבעה קודים שווים מצד אחד לחפצים מגניבים במשחק לילדים ולמנוי חודשי להורים. שיתוף פעולה מסוג זה מראה את הפוטנציאל העצום שיש לעולמות וירטואלים אצל ילדים ואת האמונה של החברות המסחריות הגדולות בטרנד הטובין הוירטואליים.

בסופו של יום, מיקמק הוא אחד העולמות הוירטואליים האטרקטיבים יותר שראיתי בישראל ובעידן בו הורים חוששים שהילדים שלהם יסתובבו בפייסבוק, יש כאן פתרון טוב לעולם סגור (אגב פייסבוק, למיקמק יש קבוצת מעריצים שמונה, איך לא, ילדים).

גילוי נאות: אין לי קשר לעולם הוירטואלי של מיקמק ואני לא מכיר את חברת DIC. יצא פוסט מאד חיובי ומפרגן, אבל כשמגיע – מגיע.

מחקרים על שימושי מדיה בקרב צעירים מתפרסמים חדשות לבקרים עד לרמה שאני בטוח שבכל רגע נתוון יש בעולם בן נוער שממלא סקר על השימושים שלו ברדיו, טלוויזיה, אינטרנט ומדיה מודפסים בשביל איזשהו מחקר.

מחקר השימושים du jour נקרא Generation M^2 ועל פני 85 עמודים הוא מתמקד בשתי שאלות עיקריות: מהם ערוצי המדיה העיקריים אותם צורכים ילדים ובני נוער (ההתייחסות במחקר היא לגילאי 18-8) ומהי המגמה עבור כל מדיום בין השנים 2009-2004. לצורך כך נחקרו 2,000 בני נוער מכל רחבי ארה"ב והם התבקשו למלא "יומן מעקב מדיה" כשבסוף הניסוי שוקללו התוצאות.

בסוף הפוסט יש קישור להורדת הדו"ח המלא, בנתיים – הנה כמה נקודות מעניינות:

המוזיקה מתחזקת, הדפוס בירידה

10 שעות ו-45 דקות של חשיפה למדיה בקרב צעירים בשנת 2009. בנוסף, במהלך חמש השנים האחרונות ניתן לראות עלייה בשימושי המדיה בכל תחום מלבד מדיה מודפסים (רגע של מתודולוגיה: חשוב לציין כי במהלך המחקרים ניסוחי השאלות השתנו ולכן לא ניתן לקבוע מובהקות, אבל המגמה ברורה). עם העלייה בצריכת המדיה, עלתה גם העלייה ברכישה של אמצעי מדיה: על פי המחקר, 66% מבני הנוער מחזיקים ברשותם טלפון סלולרי, 76% מחזיקים iPod או נגון MP3 אחר (לעומת 18% בלבד ב 2004) ושימו לב לטרנד המבצבץ – 29% מחזיקים מחשב נייד.

המדיה האלקטרונית מתחזקת, בעיקר על חשבון הטלוויזיה

לראשונה מאז עלייה המטאורית של הטלווזיה בקרב בני הנוער בשנת 1999, שעות הצפייה בטלוויזיה "חיה" ירדו בצורה משמעותית בשנת 2009 לשעתיים ו 39 דקות בלבד. לעומת זאת, שעות החשיפה לתוכן טלוויזיוני דווקא עלו משלוש שעות ו-47 דקות לכמעט ארבע וחצי שעות ב 2009. התחזקות זו ניתן לזקוף לזכות האינטרנט וערוצי המדיה הסלולריים.

קווים לדמותו של משתמש מדיה כבד:

לצורך המחקר, חולקו הנחקרים לקבוצות על פי רמת השימוש שלהם במדיה. משתמשים "כבדים" (21% מכלל הנחקרים) הוגדרו ככאלה שצורכים יותר מ 16 שעות מדיה בשבוע (על פי כל הקטיגוריות: אינטרנט, טלוויזיה וגו') בעוד משתמשים "קלים" (17% מכלל הנחקרים) הם בני נוער שצורכים פחות משלוש שעות מדיה ביום.

אם הייתי צריך לאפיין בעצמי, מבלי לקרוא את המחקר, משתמש מדיה "כבד" בקרב צעירים הייתי מדמיין בן נוער עם המון חברים, ביטחון עצמי גבוה (כזה שלא מפחד מקשרים אנושיים ולכן מיישם אותם בצורה טובה גם בעולם הוירטואלי) ובאופן כללי חי חיים שמחים וממוצעים בכל הקשור בלימודים.

בתור התחלה, שימו לב לגרף הבא:

בקרב משתמשי המדיה ה"כבדים", אחוז הנחקרים עם ציונים טובים בבית הספר עומד על 47% לעומת 65% בקרב משתמשי המדיה הבינוניים ו-66% בקרב משתמשי המדיה ה"קלים". התחושה האינטואיטיבית היא כמובן "נו בטח, הילד כל היום על המחשב והטלוויזיה במקום ללמוד" מצד שני – יש לא מעט דיבור על האינטרנט ככלי לימודי. אז כנראה שיש עדיין עוד עבודה בתחום הזה.

בכל הנוגע לתפיסה העצמית של משתמשי המדיה הכבדים, כאן באמת הופתעתי -

מסתבר שככל שהחשיפה של הצעיר למדיה גדלה, כך הוא פחות מרוצה מעצמו במגוון תחומי חיים: חברים, לימודים, יחסים עם ההורים וכמובן תחושת שיעמום גבוהה. בהחלט לא מה שציפיתי ויהיה מעניין לראות דווקא את התחום הזה נחקר ומתפתח כלל שיכנסו לשוק ערוצי מדיה חדשים שינעלו את הצעירים עוד יותר בתוך החדר – כשתחום שעולה לי לראש באופן אינטואיטיבי הם עולמות וירטואליים.

להורדת המחקר: היכנסו לאתר המחקר או הורידו את הדו"ח המלא [PDF]

לאחר שפייסבוק ניצח את הקרב אל מקלדתם של בני הנוער בישראל, נראה כי כרגע הזירה השוקקת חיים לאתרי האינטרנט המקומיים לצעירים היא בעיקר רלוונטית לילדים מתחת לגיל 13. מחסום השפה שם גדול יותר ולכן מחייב נגישות בעברית. עוד כמה שנים גם זה ישתנה – כלומר עניין השפה לא יהווה מכשול – גם כי ידעו אנגלית יותר טוב מוקדם יותר, וגם כי תרגום אתרים בזמן אמת יהיה פשוט. כבר היוםגירסאות בעברית בענקי האינטרנט העולמיים פייסבוק \ גוגל הוא כבר עובדת מוגמרת.

הנה 3 מהכוכבים בקרב אתרי הילדים הישראלים – מחולק לעולמות וירטואלים ופורטל

עולמות וירטואלים ישראליים לבני נוער (second life עם אג'נדה וצנזור..)

1. נתקלתי במחקר מעניין שערכה חברת המחקר זטה טולס בקרב ילדים בגילאי 6-13. מה שתפס את עיני היה אתר מוגובי הישראלי. בסקר הוא מופיע כאתר השני (!) הנזכר על ידי הצעירים. מקום טוב להיות בו בעיקר שאתה רק שני לפייסבוק.

על מוגובי קראתי לראשונה ב 140 ושם הוכרז על השקתו ב-אוגוסט 2009. לא עברו 5 חודשים  וכבר הוא זוכה להופיע אחרי פייסבוק.עניין שבוודאי תרם לכך הוא שממש לפני כחודשיים מוגבי נכנס תחת וואלה ואין ספק שהחיבור הזה עשה לאתר טוב והזרים לו משתמשים. בין הענקים המקומיים וואלה הוא היותר רלוונטי לילדים ואולי חשוב באותה מידה – חזק גם בקרב ההורים שמפקחים על גלישת ילדים בגיל זה (אני מקווה….) ובעלי כרטיס אשראי.

2. עולם וירטואלי ישראלי נוסף לצעירים הוא אקו לוקו. האתר פונה לחתך קצת יותר "מבוגר" של ילדים ומציע עולם וירטואלי עם אג'נדה ירוקה (אקו לוקו = משוגע על אקולוגיה – בבחינת "ירוק"). גם כאן בדומה למוגובי ישנו ממשק משתמש ועיצוב ברמה מאוד גבוהה.

שני אתרים אלו עובדים במודל הכנסות של freemuim: משחקים בחינם ועל שירותים נוספים צריך לשלם. שיווק אתרים לצעירים בגיל הזה הינו בעל שני קהלי יעד ברורים – ההורים והילדים. הילדים שייהנו יבקשו מההורים להכניס כרטיס אשראי. מעניין אם זה עובד.. והאתרים רווחיים..?

האם בקרוב נראה חברות מסחריות נכנסות לעולם קיים כמו אקו לוקו?כניסה חלקה יחסית יכולה להיות של חברות וגופים ציבוריים שיש להם אג'נדה נטרלית כמו חסכון במים, בטיחות בדרכים, סובלנות ועוד. המקום שלהם באקו לוקו נראה טבעי ולא ירתיע את ההורים.

או אולי – חברות מסחריות ייצרו עולם וירטואלי שלם רק על מנת למתג את עצמן בתוכו? בדומה למה שנעשה בקיטה סיטי. קיטה סיטי עבד במודל אחר – של חברה מסחרית גדולה שלקחה עליה את כל עלויות ההקמה והשיווק. עולם תוכן שיווקי של קוטקס. העולם הזה שחיי על משבי הפרסום עולה וקם על פי קמפיינים ולא כפי שאתרי אינטרנט צוברים כוח ותאוצה מהגולשים שלהם ומעבודת שיווק 365 יום בשנה. זאת אחת הסיבות אנחנו רואים היום את הנהירה של המפרסמים להיכנס לעולם הוירטואלי הגדול ביותר – פייסבוק.

לוקו מראה עלייה רציפה, מוגובי נשען על וואלה, קיטה תלוי קמפיין

פורטלים לילדים

הרכישה של myfirsthompage על ידי תפוז מראה אולי כי גם הם חושבים שכדאי להשקיע בצעירים. צעירים מאוד (3-8). אתר זה הינו שער כניסה לאינטרנט עבור ילדים ודומה למה שכל אתרי האינדקסים למבוגרים עושים (נטקס, סטארט, קפה..)

המסחר והשיווק באתרי פורטלים שונה באופן מהותי מעולמות וירוטאלים שכן אינו מבוסס על מודל freemuim . האתגר הוא גדול מאוד גם כאן.

נקודות למחשבה במסחור הזירה לתפוזים:

1. כל המסחור שדמיינתם לעשות – תקצצו בחצי ואז עוד קצת.

2. תדמיינו את הילדים שלכם גולשים באתר ומשם תתחילו לחשוב מה ניתן לעשות

3.  אל תיתנו לאיזה פסיטגל שרוצה לשים עוד שני שקל להזיז אתכם. כי ההורים לא יסלחו לכם.

4. אל תאנסו את הגולשים בפרסומות: שהלכתי עם הבנות שלי לסרט בסינמה סיטי – היו 22 דקות של פרסומות לפני הסרט. נטו. בלי יכולת להימלט. ממש התפוז המכני. זה עשה לי בחילה ועוד לא חזרתי לשם. ככה גם לא יסלחו לכם.

5. תדעו מראש, יש לכם חלון זמן מאוד קצר – הגולש הצעיר ינטוש אתכם לאנחות כי הרלוונטיות של האתר לגביו היא לתקופה קצרה של שנה-שנתיים ולא יותר.

6. שזה לא יגרום לכם למסחור יתר של האתר בראיית "תפוס כל יכולתך" כי אז הנטישה תגיע הרבה קודם.

תמונות ראשונות מ MSN Messenger 2010 הועלו היום לרשת, לפני הכל – ככה זה נראה:

מסך לוגאין (ויה LiveSino.net)

מסך אנשי קשר (ויה LiveSino.net)

אם היה ספק לגבי הכיוון שבו הולך מסנג'ר, הרי שהנטייה היא לכיוון בני הנוער ופחות לכיוון כלי עבודה לאנשי web. הפיד מצד שמאל עם אפשרויות התגובה והאפשרויות הגדולות יותר לפרסונליזציה של התוכנה מכניסה את מסנג'ר 2010 לתחרות ראש בראש מול ICQ בזירת הילדים-נוער.

יהיה מעניין.

רוב הטרנדים שמגיעים היום לבני הנוער מקורם מ"למעלה" (משרדים של מנהלים בחברות פרסום, חלק מאסטרטגיה שיווקית של מותגים או סלבס שיוצרים טרנד כזה או אחר) ומעטים הטרנדים שצומחים מהרחוב או מקהילות ומצליחים לעבור את עדת המעריצים הקטנה ולייצר מסה קריטית ברמה הבינלאומית.

בשנים האחרונות, עם התפתחותה המרשימה לכל הדעות של תרבות ההיפ-הופ והתפשטותה אל מעבר לגבולות המוזיקה והלייפסטייל (בספורט לדוגמא, עם ה And1 Mixtape Tour) צמחו "מהרחוב" כמה טרנדים משמעותיים כאשר הבולט ביניהם הוא ה Cwalk, סגנון ריקוד שהביא איתו סגנון לייפסטייל שלם ונתן חיים לאתרים שלמים בנושא, קהילות מקוונות וכמובן ללא מעט חברות מסחריות שנולדו במיוחד לתוך הלייפסטייל (ZooYork, לדוגמא). אבל ה Cwalk לא לבד – באותה תקופה צמחו עוד מספר סגנונות ריקוד נוספים שצמחו והביאו אתם לייפסטייל דוגמת הטקטוניק (לאימואים) והג'אמפסטייל (לקרחניסיטים).

Jerkin: הגיע מהצעירים

בהרבה מובנים, ה Jerkin, סגנון ריקוד חדש הנובע מתרבות ההיפ-הופ (אבל סולד ממכנסיים רחבים ומעודד סקיני ג'ינס וצבעים מטורפים) לא שונה בהרבה מאחיו הותיקים יותר ולא היה שווה את הפוסט הזה אילולא היה בו משהו מאד מעניין: בניגוד ל Cwalk וסגנונות הריקוד הותיקים יותר שמקורם בכנופיות רחוב ומאוחר בגילאי 20+ ומאוחר יותר מסלבס, ה Jerkin על קבוצותיו צמח דווקא מקבוצות גיל צעירות הרבה יותר ואם הסלבס של ה Cwalk הם אומנים מפרסמים דוגמת Snoop Dog, האמנים המפורסמים ביותר של ה Jerkin הם עדיין לא בני 18.

New Boyz – הוציאו אלבום על טהרת ה Jerkin

בקרוב אצלנו

כמו כל טרנד אמריקאי, הזוי ככל שיהיה (ואם לחוות את דעתי האישית בשורה אחת ה Jerkin הוא באמת קצת ילדותי ולא מספיק אגרסיבי, אבל סגנון הלבוש מגניב) אפשר לצפות לו בעוד כמה חודשים נוחת בארץ הקודש לנסיעת מבחן אצל הצעירים. Cwalk הצליח לייצר בארץ יופי של קהילות (ואפילו יריבויות בין קהילות) ולמרות שכבר לא רואים את הנוכחות האינטרנטית של Cwalk, אפשר עדיין לראות את סגנון הלבוש שנשאר ומוכר בארץ לא מעט, בעיקר בקרב צעירים אבל לא רק.

קטונתי מלחזות את הצלחת הטרנד בארץ (אבל אם לעשות ניחוש מושכל, לדעתי הוא לא מספיק אגרסיבי לישראל ואם גוף מסחרי לא ייקח על עצמו לשווק את הטרנד, הוא יישאר נחלתן של קהילות קטנות עד לא קיימות) אבל שווה לכולנו להכיר אותו מכמה סיבות: בימים אלה מופקת סדרת ריאליטי על הטרנד עבור MTV העולמי, מה שמראה על ההצלחה היחסית שלו בחו"ל ויש סיכוי שקצת מהדבר הזה יידבק אלינו אבל חשוב מכך, צריך לפקוח עין על המגמה שבמסגרתה גם בני נוער בגילאים מוקדמים יותר מסוגלים לייצר טרנדים מוצלחים.

נסיים בוידאו, עבור כל מי שרוצה טעימה מ Jerkin

זוכרים לפני שפייסבוק היה? זו היתה תקופה אחרת. כולם דיברו על כך שהצעירים נמצאים באינטנרט והיו לנו אתרים ישראליים לבני נוער. בתקופה זו גם אני הייתי פעיל בתחום זה כמנכ"ל bona – ולמי שלא הבין זה סוג של גילוי נאות כמקובל בתחום.

למען הנוחות חילקתי את הנתונים לאתרי הנוער (13-18) ואתרי הילדים (7-12)

אתרי נוער בסגנון צלילה חופשית

אפשר לראות בגוגל טרדנס שמינואר 2008 כל אתרי הנוער הישראלים נמצאים בצלילה חופשית והיום הם נהפכים לפחות רלוונטים מבחינת הגולשים והמפרסמים – זה תמיד הולך ביחד.

הרשת החברתית הנועזת SHOX (אדום בגרף) שהושקה על ידי אסקייפ של פלאפון כבר לא קיימת יותר בטרנדס כי היא אוחדה עם nrg אבל אפשר לראות איפה היא היום- בתחתית. רשת חברתית לבני נוער בהחלט לא רלוונטית להיום שיש את פייסבוק ומתישהוא היא פשוט תיעלם מן הרשת.

שוואמי (showme- בצהוב) שהיא הבית בעיקר לתמונות של צעירים גם סבלה מירידה אבל פחות מהשאר. הגרעין הקשה שלה ששם שם תמונות באלבומים עדיים מתקשה לוותר אבל אין אלא לחשוב כי גם דור זה ייעלם בתוך הפייסבוק.

bona (בירוק) שהושקה מתך התיכופוניסט על ידי דפי זהב ו ynet, ושנמצאת היום בבעלות מלאה של האחרונה, שומרת פחות או יותר על גודל הקהילה שלה – שזה לא יותר מדי. בדיעבד מסתבר שההשקה היתה בדיוק בשיא של אתרי הנוער ממש לפני הירידה – תזמון בעייתי. מכיוון שהושקה כרשת חברתית של גופים מסחריים מלכתחילה – לא זכתה להגיע לגדול של הרשתות האחרות שצמחו מלמטה. היום בוצע שם שינוי ששם את התוכן המערכתי במרכז ורק ימים יגידו אם תאגיד ידיעות יתגייס לטובת האתר – או שהוא ימשיך לדשדש בנחת.

אתר שין1 (בכחול) נרכש על ידי קבוצת אתרים ב3.3.2008 ואפשר לראות מאז האתר ירד מ30 אלף גולשים ביום לפחות מ- 5000. אתר זה שהיה הגדול בתחומו בתקופה הרלוונטית התרסק במהלך השנה האחרונה.

יוצאת מן הכלל בעניין זה היא מקושרים הישראלית שמצליחה לשמור את הראש למעלה. רשת זו היא אומנם היתה גם לבני 20-30 ולאוו דווקא בני נוער, אבל היום הם כבר שם. אומנם כבר לא ניתן לראות אותה בגוגל טרנדס כי הם סופחו לדומיין של וואלה אבל כל מבין הרשתות לצעירים – אים ספק שהיא הכי פעילה. אולי זה בגלל המייסדים עוד שם, אולי כי היא כבר עברה מסה קירטית של אנשים שרוצים להיות שם ואתה לא מרגיש לבד. לאחרונה הם נרכשו על ידי וואלה מה שיכול להבטיח הזרמת גולשים קבועה – אם ירצו בכך.

אתרי ילדים – ירידה מתונה יותר אבל דרמטית

אפשר לראות כי באתרי הילדים לעומת אתרי הנוער – ישנה ירידה ואיבוד של גולשים אבל לא באותו יחס של הרשתות החברתיות לבני נוער.

אותה קבוצת אתרים (שרכשה את שין1 כאמור), רכשה גם את אתר מומו הפרה באוגוסט 2008 מתוך מחשבה להוות קבוצת מדיה לצעירים. מומו הפרה גם עשתה דיאטה אך איבדה רק חצי מהגולשים שלה (בתמונה למטה) ועומדת כיום על כ15 אלף גולשים ביום.

טיפו וגופ – ממש בהתאמה באותה מגמה. מתחת ל20K גולשים ביום כבר קשה להיות מסחרי וליזום ולהתחדש ונראה כמה זמן יחזיקו שם מעמד.

אתר לילדים שדווקא מרים ראש – myfirsthompage

אתר שמראה מגמה הפוכה בתקופה זו הוא "עמוד הבית הראשון שלי". אתר זה דומה למה שמהווה נטקס, סטארט בזמנו והיום kafe.co.il. שער כניסה מלא לינקים לילדים הכוללים משחקים, יצירה וכל דמויות הטלווזיה המוכרות. אם תכננתם לעשות משהו ישראלי לצעירים, הרי שנראה שרק אצל ילדים יש את המקום לעשות זאת – בעיקר בגלל הבדלי השפה כנראה.

לסיכום

מגמת הטראפיק של כל האתרים דומה. כמנהל שיווק זה די מטריד שלא משנה איזה פעילות ומהלכים שיווקים עושים – "הכוח הגדול" של השוק סוחף אחריו את כולם. היום בפייסבוק יש 450 אלף צעירים עד גיל 18 וזאת כנראה הרשת החברתית היחידה המשמעותית לגילאים אלו. זה לא אומר שאי אפשר להרים אתרים ופעיליות רק שהשיווק והקידום שלהם חייב לקחת בחשבון איפה הצעירים נמצאים. מזכיר קצת את מה שקורה בעולם הגלובאלי של רשתות בתי הקפה – בתי הקפה השכונתיים נעלמים (בדומה לאתרים המקומיים) ורשתות הענק תופסות את עיקר הקהל, רק שזה קצת מפחיד שלחשוב שדווקא באינטרנט הכל הולך ומתרכז לידי ענק אחד – פייסבוק.

מחקר שנתי בשם Young Love התפרסם אמש בארה"ב. המחקר נערך מדי שנה בקרב 4,700 ילדים (גילאי 12-8) והוריהם ומשתמש במדד ייחודי הכולל "מודעות, פופולאריות ואהבה" (מזכיר לי רשימת תכולה של שקית חגיגת) כדי לייצר דירוג של מעל 260 מותגים פופולאריים.

למי שלא רוצה לפתוח את הקובץ שמצורף למטה, הנה רשימת הטופ20 (כולל קישורים):

1. Wii
2. Nintendo DS
3. Oero
4. McDonald's
5. M&M's
6. Doritos
7. Nickelodeon
8. Kraft Macaroni & Cheese
9. Cheetos
10. Disney
11. Popsicle
12. iPod
13. Disney Channel
14. Playstation
15. Reese's
16. Crayola
17. Cartoon Network
18. Chips Ahoy!
19. Pizza Hut
20. Toys R us

במקום הראשון ברשימה – Wii (תמונה: cc-foreversouls)

כל 100 המותגים המובילים נמצאים בקובץ הזה [PDF]

קשה להתעלם מכל הבאזז שמייצר כנס הסטארטאפים TechCrunch 50. השנה, אחת הפרזנטציות הראשונות שפתחו את הכנס הייתה פרזנצטיה בנושא Youth & Games. בהיעדר יכולת לטוס לכנס, באיחור של יום, הנה כמה אתרים מעניינים שהוצגו שם:

BlahGirls.com – איזה כיף שהאתר הראשון שעלה לבמה לא היה איזה Web Service או רשת חברתית אלא אתר שהפוקוס העיקרי שלו הוא תוכן. בלהגירלס בבסיסו הוא אתר רכילות המגיש את התוכן על ידי סרטוני אנימציה של שתי בחורות דיי מעצבנות (סאות' פארק סטייל). בלהגירלס מצהירים שהם לא פונים לנוער (הבחורות שם מעשנות חופשי ולא רק סיגריות) אבל לגמרי מדברות את השפה ומעבירות את התוכן והמסרים המתאימים לקבוצת הגיל:

מה שאמור להיות באמת מגניב ב Blahgirls היא מערכת התגובות שלו: כשיוזר מגיב, המערכת אמורה למצוא (או לא למצוא) מילות מפתח בתגובה שלו ולשלוח לו אימייל עם תגובה מותאמת אישית (בטח אנימציה עם אלמנטים טקסטואליים) כך שיש אינסנטיב גדול לגולש להגיב ובתמורה הוא מקבל פידבק מיידי בצורת קשר בלתי אמצעי עם כוכבי התוכנית. חמוד! המודל העסקי למי שתהה, הוא ישן וטוב – שיתופי פעולה עם מפרסמים והטמעתם בתוכנית.

ToonsTunes – זוכרים שסיפרתי לכם בתחילת השנה על עולמות וירטואליים כתחום מבטיח בשנת 2009? לא בדיוק לנוער, יותר לילדים, ToonsTunes הוא עולם וירטואלי שמיועד לחבר ילדים למוזיקה בסגנונות שונים.בין ההבטחות של טונטיוס אפשר למצוא את הרצון להוציא ילדים מהעולם הארגסיבי של משחקי המחשב ולחבר אותם לעולם רך יחסית אבל מגרה לא פחות.

נחמד לראות שאת השירים שיצרתי אני יכול לחבר לכל רשת חברתית שיש (כבר בגיל צעיר שאליו הם מכוונים) והכל באווירה נורא רגועה עם רובוטי עזרה בכל פינה (שמשתלבים יפה בעולם הוירטואלי). בעתיד, כך הם מספרים להורים, פיצ'רים מסוימים יהיו בתשלום. עד אז תקשיבו לי נותן בפאנק.

SealTale – בזירה החברתית-ויראלית, סילטייל הוא אתר ממש נחמד. האת בעיקרו עונה על צורך של קהילת הבלוגרים הצעירים אבל לא רק: לעצב את הבלוג שלהם בצורה ייחודית. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד היו לי בצד של הבלוג כל מיני "גם אני טיפוס של בוקר" , "גם אני…" הצורך הזה לשייך את עצמך לקבוצות בולט יותר אצל צעירים והאתר מאפשר להביא הצורך הזה ליידי ביטוי בצורה טובה.

גם כאן יש חיבור מגניב לעולם התוכן: אם אני כותב פוסט בבלוג שלי שקשור ל Seal מסוים שאני מטמיע באתר, החברים שלי יקבלו את הפוסט עם אפשרות לפהיץ אותו הלאה, מה שיביא בסופו של דבר להווצרותן של קהילות על פי תחומי עניין (כשבסוף מפרסמים יוכלו להגיע גם לאפלא-בלוגרים בנושא מסוים וגם לפרסם בצורה ממוקדת מאד).