יומיים לפני סוף השנה האזרחית סיכומי השנה נופלים עלינו מכל מקום (בעיקר בגלל שכל ארה"ב בחופש וכל מה שאנחנו מקבלים הם סיכומי שנה מתוזמנים ומוכנים מראש, שום תוכן חדש חס וחלילה) ולמרות שבאופן עקרוני אני מתנגד לסיכומי סוף שנה, הפוסט האחרון של 2011 בתנועת הנוער יעסוק בהצגת שלוש מגמות עיקריות (שתיים של השנה, אחת לשנה הבאה) מתוך מחקר המסכם את שנת 2011 אצל בני הנוער בכל הקשור בטכנולוגיה.

קשה להרגיש את זה כשאנחנו בתוך התהליך, אבל 2011 הייתה שנה מסעירה מבחינה טכנולוגית עבור בני הנוער: יציאה של מכשירים חדשים בכל החזיתות (סלולרי, מחשבים ניידים) וירידות מחירים של דגמים ישנים דחפו המון אנשים להתקדם ולשדרג את עצמם טכנולוגית. בני הנוער, שמקבלים את הטכנולוגיה שלהם בדרך כמכשיר יד שנייה מההורים או מהאחים הגדולים נהנו ב-2011 מכניסה מאסיבית לתחום הטלפונים החכמים ומחקר שהבאנו כאן לאחרונה מדבר על לא פחות מ-40% חדירה של טלפונים חכמים בקבוצת הגיל של בני נוער בארה"ב.

חווית מדיה מתמשכת (cc-Ed Yourdon)

חותכים את הכבל

ב-2011 התחלנו להכיר לראשונה תופעה שמופיעיה בסקרים ומחקרים בשם Cord Cutting או כמו שהגדרתי אותה "עולם ללא תפרים": חווית מדיה מתמשכת שמתחילה במחשב האישי (הנייד) בבית וממשיכה ללוות את בני הנוער גם כשהם יוצאים ממנו למרחב הציבורי באמצעות הטלפון החכם. החברים, מאגרי המידע, יכולת ההתקשרות וניהול מערכות היחסים הדיגיטליות שלהם, הכל ממשיך מהסביבה הביתית (עליה ההורים מפקחים) לתוך האוטובוס בדרך לבית הספר או בכיתה.

נתונים חדשים על שימוש בטכנולוגיה של בני נוער ב-2011 מגיעים מחטיבת המחקר YPulse Research שסקרה 1,500 בני נוער בארה"ב מראים על שימוש הולך וגדל במכשירים המותאמים לתפיסת חיתוך הכבלים: עלייה במספר רכישות המחשבים הניידים (על חשבון המחשבים האישיים), שימוש יומי בטלפונים חכמים ובנגני מוזיקה, כולם מותאמים לשימוש "בתנועה". עם זאת, לא הייתי מספיד עדיין את המחשבים האישיים, בעיקר בגלל העלות הזולה יחסית שלהם מול הניידים והיכולת שלהם לתת מענה לבני נוער בזירת המשחקים.

שימוש יומי במכשירים אלקטרוניים (Ypulse Research)

בעלות על מוזיקה בדעיכה

קרוב לוודאי שהנושא הזה שווה פוסט נפרד, אבל אחת המגמות הבולטות ב-2011 שלא זכו ליותר מדי סיקור בתקשורת או במחקרים היא הדעיכה של הבעלות על מוזקיה ועלייה משמעותית בהאזנה למוזיקה דרך סטרימינג (Streaming), מושג שלא זכה לתרגום הולם לעברית. אני מייחס את העלייה של בני הנטער בשימוש בשירותי סטרימינג לשתי מגמות אחרות: הראשונה, הוזלת תעריפי הגלישה בטלפונים סלולריים בארה"ב ומעבר לתוכניות של Unlimited Data, מה שמאפשר לבני  נוער להאזין לכל שיר בעולם על גבי טלפונים ניידים ומחשבים בלי להוריד קבצים, לחכות או למיין. מגמה שנייה שתורמת לעלייה בשימוש בסטרימינג היא הוספה של רובד חברתי למוזיקה שלא היה קיים עד עכשיו: היום בארה"ב, שירותים כמו Spotify יכולים לפרסם באופן אוטומטי למה אתם מאזינים, לשתף את החברים שלכם ברשימות ההשמעה ולהלביש על המוזיקה רובד חברתי שהחשיבות שלו לבני נוער היא עצומה.

בהמשך למחקר של Ypluse Research, שאלו בני נוער למה הם לא מורידים מוזיקה (באופן חוקי ולא חוקי) וגם מהתשובות לשאלה הזו אפשר לראות בבירור את הבעיות שסטרימינג נותן להן מענה באופן מושלם: מחירים, הדרישה לכרטיס אשראי, בעיות בטיחות על המחשב האישי (בהורדות לא חוקיות) ובעיות אחרות, כל אלה כבר מכוסות בסטרימינג וכשמלבישים עליהן את הרובד החברתי, זו הופכת להיות הצעה משתלמת עבור בני הנוער.

למה בני נוער לא מורידים מוזיקה (Ypulse Research)

מבט קדימה: ליותר תלמידים יהיה טאבלט

2012 תהייה במידה רבה, לדעתי הצנועה, השנה בה תתחזק המודעות לטאבלטים בעיקר אצל תלמידים ואולי אצל ההורים שלהם ככלי לימודי שיוצא מעבר לגבלות המוזיקה, פייסבוק אל שימוש באינטרנט וקריאת ספרים. אחוזי הבעלות של תלמידי תיכון על טאבלטים הוא נמוך מאד (2%), בעיקר מגלל המחיר של הטכנולוגיה והעובדה שגם להורים או לאחים הגדולים עדיין אין מכשיר חדש יותר שהם יכולים להעביר הלאה.

מה שכן, הרצון לרכוש טאבלט אצל בני נוער הוא גבוה מאד ועומד על 50% וב-2012, כשייכנסו לשוק מגוון רחב יותר של טאבלטים ובני נוער יתחילו להסביר להורים את החשיבות של טאבלט בבית (הרי הם אלה שיובילו את ההכנסה של המכשירים הללו לסלון). בסופו של דבר, ואני אבדוק את עצמי בסוף 2012, לדעתי אחוז הבעלות של בני נוער על טאבלטים יהיה מעט יותר גבוה כי המחירים לא יירדו, אבל המודעות ומגוון השימושים במכשירים הללו יוצרים שוק של הזדמנויות שמעט מאד אנשים יודעים או רוצים לגעת ולהתעסק בו בהקשר של בני נוער, אז שווה לשים לב.

עוד על בני נוער וטכנולוגיה השנה

• זהות בעולמות וירטואליים אצל בני נוער
• איך בני נוער קיבלו את גוגל+
• YouTube הוא מותג המדיה החברתית החזק ביותר (לא פייסבוק)
• דומינוס פיצה מוכרים לבני נוער דרך אפליקציית סלולר

הדבר הכי קל לעשות היום בכל מה שקשור לסקירה של רשתות חברתיות הוא לכתוב פוסט ארוך ומנומק שמספיד את MySpace, עד לא מזמן אחת הרשתות החברתיות המצליחות בעולם. היום – אתר בצלילה חופשית. בפרק זמן של פחות משנה ירדה התעבורה במייספייס מעשרים מליון גולשים ביום לעשרה מליון ואם בהתחלה הגרפים של פייסבוק ומייספייס היו איכשהו באותו Scope, היום פייסבוק כל כך רחוק ממייספייס שאין בכלל מה להשוות.

ובכל זאת, הפוסט הזה לא עומד להיות סקירה בסגנון "איפה טעינו" כי כל מי ששתי עיניו בראשו יכל לראות מה עומד לקרות: חוסר האונים של מייספייס מול הפיצ'רים החברתיים של פייסבוק וההתעקשות להמשיך ולהרחיב אותם גם כשהיה ידוע שהקרב כבר אבוד הביאו את מייספייס למקום בו הוא נמצא עכשיו. אני מאמין שהאינטרנט הוא לא משחק סכום אפס, הצלחה של אתר אחד לא חייבת לבוא בהכרח על חשבון של אתר אחר אבל במקרה של פייסבוק-מייספייס, שני אתרים שהחליטו לשבת בדיוק על אותה נישה, הביאה את הגולשים למצב בו הם צריכים לבחור היכן לנהל את החיים הדיגיטליים שלהם והם בחרו פייסבוק.

חזרה לנישה

שני דברים מעניינים קרו בשבועיים האחרונים שהביאו אותי לחזור ולדוש קצת ב MySpace. הראשון קרה בשבוע שעבר כאשר מייספייס הכריזו על פיצ'ר חדש שיאפשר לגולשים בו לסנכרן את התוכן שלהם מפייסבוק לחשבון במייספייס והודו, אחרי כל הזמן הזה שיש שחקן דומיננטי אחד כרגע בעולם הרשתות החברתיות (ואני לא אומר את זה בשמחה, אני רק אומר) והשני היה השקת רשת חברתית מבוססת מוזיקה של אפל שזכתה לשם Ping.

Ping של אפל – גם בסלולר, גם על הדסקטופ

בהחלטות האחרונות שלהם, מייספייס מייצגים בעיני (בצורה קצת עקומה ולא מפורשת) מגמה שרק תלך ותתרחב ככל שהדומיננטיות של פייססוק תלך ותתעצם: ככל שהפיצ'רים החברתיים יהיו שייכים לפייסבוק וגולשים ינהלו את החיים הדיגיטליים שלהם על הפלטפורמה של פייסבוק, אתרים ייאלצו למצוא את המקומות בהם הפיצ'רים של פייסבוק חלשים (או לא נמצאים כרגע באג'נדה שלהם) ובאותם מקומות יפרחו אתרי נישה שלא משחקים נגד פייסבוק, להפך, הם ישתמשו ביכולות החברתיות החזקות שלו כדי לייצר קהילות סביב תחומי עניין משותפים או שירותים.

זוכרי שלפני כמה שנים צחקנו על זה שיש רשת חברתית לכל דבר (הדבר הכי מוזר שראיתי היה רשת חברתית לטועמי יין, אבל אתם ראיתם בטח דברים מוזרים יותר) עד שיום אחד כולם פשוט התכנסו לתוך פייסבוק? ובכן, אני מאמין שלאט לאט גולשים ובעלי אתרים מצליחים לאמוד את הגודל של פייסבוק, את הכלים שהוא מציע ואת אלה שלא ומגלים שיכול להיות שלקהילה שלהם לאו דווקא מתאים לעבוד על הפלטפורמה של פייסבוק והתוצר לפניכם.

הקרב על האזניות (התמונה ברישיון Creative Commons על ידי Crazyfast)

לצאת מהמשחק, לנצח במגרש אחר

הנה קרב שמייספייס יכולה לנצח בו בקלות: MySpace תמיד הייתה קהילת מוזיקה חזקה (יותר נכון, קהילת ה-מוזיקה ה-חזקה) עם להקות שפתחו עמודים, צברו להן מעריצים והשתמשו בפיצ'רים ייעודיים שמייספייס דאגו לספק להם: הופעות חיות, נגן מוזיקה משוכלל ועוד. בנוסף, את כל האתר הקהילתי הזה עטפו גם להקות גדולות ומוכרות שחברת התקליטים שלהם מנהלת להם את העמוד ודואגת לטפל במאות המעריצים.

יש סיבה ברורה מאד לעובדה שמייספייס הפך להיות  (בדומה ל YouTube בעולם הוידאו, אגב) מקום בו טאלנטים יכולים לגדול ולהיחשף ומאידך על טאלנט שגדל בפייסבוק עדיין לא שמעתי. החוזקה של מייספייס היא ביכולת שלו למנף את המשתמשים שלו ולתת להם פלטפורמה מספיק טובה לחשוף את הכשרון שלהם לעולם. פייסבוק פשוט לא שם, ולא כי הם לא יכולים, הם כנראה לא רוצים. לכן, לו אני מנכ"ל מייספייס, הייתי סוגר את עולם המשחקים, משחרר את הקבעון המיותר לתחרות עם פייסבוק ומרים את קהילת המוזיקה המשכוללת והטובה בעולם, כזה שבדומה לימים עברו, לא היה יוצר שהיה מעלה על דעתו לעבוד באינטרנט בלי חשבון במייספייס.

בפוסט שפורסם ב"חורים ברשת" על Ping נכתב בכותרת המשנה: "האם פייסבוק וטוויטר צריכים להזיע?". אז אם הם לא יתמודדו עם זה כמו שצריך, יש סיכוי טוב ש Ping תהייה מכת המוות למייספייס. וחבל.

מחקרים על שימושי מדיה בקרב צעירים מתפרסמים חדשות לבקרים עד לרמה שאני בטוח שבכל רגע נתוון יש בעולם בן נוער שממלא סקר על השימושים שלו ברדיו, טלוויזיה, אינטרנט ומדיה מודפסים בשביל איזשהו מחקר.

מחקר השימושים du jour נקרא Generation M^2 ועל פני 85 עמודים הוא מתמקד בשתי שאלות עיקריות: מהם ערוצי המדיה העיקריים אותם צורכים ילדים ובני נוער (ההתייחסות במחקר היא לגילאי 18-8) ומהי המגמה עבור כל מדיום בין השנים 2009-2004. לצורך כך נחקרו 2,000 בני נוער מכל רחבי ארה"ב והם התבקשו למלא "יומן מעקב מדיה" כשבסוף הניסוי שוקללו התוצאות.

בסוף הפוסט יש קישור להורדת הדו"ח המלא, בנתיים – הנה כמה נקודות מעניינות:

המוזיקה מתחזקת, הדפוס בירידה

10 שעות ו-45 דקות של חשיפה למדיה בקרב צעירים בשנת 2009. בנוסף, במהלך חמש השנים האחרונות ניתן לראות עלייה בשימושי המדיה בכל תחום מלבד מדיה מודפסים (רגע של מתודולוגיה: חשוב לציין כי במהלך המחקרים ניסוחי השאלות השתנו ולכן לא ניתן לקבוע מובהקות, אבל המגמה ברורה). עם העלייה בצריכת המדיה, עלתה גם העלייה ברכישה של אמצעי מדיה: על פי המחקר, 66% מבני הנוער מחזיקים ברשותם טלפון סלולרי, 76% מחזיקים iPod או נגון MP3 אחר (לעומת 18% בלבד ב 2004) ושימו לב לטרנד המבצבץ – 29% מחזיקים מחשב נייד.

המדיה האלקטרונית מתחזקת, בעיקר על חשבון הטלוויזיה

לראשונה מאז עלייה המטאורית של הטלווזיה בקרב בני הנוער בשנת 1999, שעות הצפייה בטלוויזיה "חיה" ירדו בצורה משמעותית בשנת 2009 לשעתיים ו 39 דקות בלבד. לעומת זאת, שעות החשיפה לתוכן טלוויזיוני דווקא עלו משלוש שעות ו-47 דקות לכמעט ארבע וחצי שעות ב 2009. התחזקות זו ניתן לזקוף לזכות האינטרנט וערוצי המדיה הסלולריים.

קווים לדמותו של משתמש מדיה כבד:

לצורך המחקר, חולקו הנחקרים לקבוצות על פי רמת השימוש שלהם במדיה. משתמשים "כבדים" (21% מכלל הנחקרים) הוגדרו ככאלה שצורכים יותר מ 16 שעות מדיה בשבוע (על פי כל הקטיגוריות: אינטרנט, טלוויזיה וגו') בעוד משתמשים "קלים" (17% מכלל הנחקרים) הם בני נוער שצורכים פחות משלוש שעות מדיה ביום.

אם הייתי צריך לאפיין בעצמי, מבלי לקרוא את המחקר, משתמש מדיה "כבד" בקרב צעירים הייתי מדמיין בן נוער עם המון חברים, ביטחון עצמי גבוה (כזה שלא מפחד מקשרים אנושיים ולכן מיישם אותם בצורה טובה גם בעולם הוירטואלי) ובאופן כללי חי חיים שמחים וממוצעים בכל הקשור בלימודים.

בתור התחלה, שימו לב לגרף הבא:

בקרב משתמשי המדיה ה"כבדים", אחוז הנחקרים עם ציונים טובים בבית הספר עומד על 47% לעומת 65% בקרב משתמשי המדיה הבינוניים ו-66% בקרב משתמשי המדיה ה"קלים". התחושה האינטואיטיבית היא כמובן "נו בטח, הילד כל היום על המחשב והטלוויזיה במקום ללמוד" מצד שני – יש לא מעט דיבור על האינטרנט ככלי לימודי. אז כנראה שיש עדיין עוד עבודה בתחום הזה.

בכל הנוגע לתפיסה העצמית של משתמשי המדיה הכבדים, כאן באמת הופתעתי -

מסתבר שככל שהחשיפה של הצעיר למדיה גדלה, כך הוא פחות מרוצה מעצמו במגוון תחומי חיים: חברים, לימודים, יחסים עם ההורים וכמובן תחושת שיעמום גבוהה. בהחלט לא מה שציפיתי ויהיה מעניין לראות דווקא את התחום הזה נחקר ומתפתח כלל שיכנסו לשוק ערוצי מדיה חדשים שינעלו את הצעירים עוד יותר בתוך החדר – כשתחום שעולה לי לראש באופן אינטואיטיבי הם עולמות וירטואליים.

להורדת המחקר: היכנסו לאתר המחקר או הורידו את הדו"ח המלא [PDF]

בכל מה שקשור באינטרנט, עולם המסיבות והקלאבינג לבני נוער הוא מעין חרב פיפיות עבור בעלי פורטלים לבני נוער: מצד אחד בכל חמישי ושישי עשרות אלפי צעירים מציפים את המועדונים בישראל, כולם רוצים תשומת לב וכולם קהל יעד פוטנציאלי במונחים של יוניקים (Uniqe Users) ודפים נצפים באתר ולכן כולם רוצים להיות שם. מנגד עומדות ההוצאות  התפעוליות (צלמים, כתבים שמסקרים) ואולי חשובה מכך, התדמית: ברגע שאתה נכנס לעולם המסיבות יש לזה איזושהי אמירה תדמיתית ויומרה מסויימת להיות בעניינים.

לפני כחודש השיקו אנשי הרשת  החברתית שין1 את "שיןאאוט" - ערוץ המסיבות של האתר. ככה זה נראה:

ערוץ המסיבות של שין1

בניגוד לשין1 הכחול, הבהיר והילדותי, שיןאאוט הוא שחור (בדומה לרוב אתרי המסיבות, בכל זאת לילה) וסקסי יותר. בעמודים של שיןאאוט ניתן למצוא את החיבור לרשת החברתית עם פרופילים של גולשים שמשתתפים במסיבות, פורומים אבל המנה העיקרית הייתה ונשארה תמונות שצולמו על ידי צלמי מערכת שנשלחו למסיבות. ברוח המודל העסקי, כל תמונה אפשר להוריד ולשלוח לסלולר וכאן מסתיים הסיפור פחות או יותר.

המשימה: להביא את המסיבה לגולש

יש משהו שמאד עושה שכל בלחכות לבני נוער במקומות בהם הם נמצאים ולתת להם ביד את הכתובת של האתר שלך ותמונה שמאוחר יותר יכולה לתרגם את עצמה לכסף אבל החוכמה האמיתית כאן לדעתי, היא לייצר את הדביקות הזו שתגרום לקלאבר להישאר ולהיות חלק מקהילה גם אחרי המגע הראשוני שלו עם האתר (ובמונחים אמפריריים: להקטין את ה Bounce Rate).

עד היום לא ראיתי אתר ישראלי שהצליח לייצר קהילה במובן הרחב של המילה סביב מסיבות, להוציא קהילות נישה (אטרף, לדוגמא). למרות הקהל העצום שמסתובב במועדונים, הביקורים של רוב בני הנוער שגולשים באתרים הם נגיעות חד פעמיות וספציפיות למסיבות שהשתתפו בהן. אתרים בחו"ל שעושים טוב את העבודה עושים את התהליך בדרך ההפוכה: לא לחבר את הגולש למסיבה שהוא השתתף בה, אלא כבר מראש להכיר לגולש את הבחורות שהוא יפגוש, לחבר אותו לאווירה (ולדיג'יי) ולהבהיר לו מי הקלאברים הקבועים שכדאי לו להתחבר אליהם.

שימור גולשים שכזה אפשר לעשות בשני מהלכים: האחד – לייצר לגולש כרטיס אישי (אם באמצעות מערכת פרסים – מדליה על כל מסיבה או מקום שהשתתף בו או על ידי אינסנטיב אחר) ומשם כבר לחשוף אותו באופן מפולח למסיבות שמתאימות לו ולאנשים שכדאי לו להכיר ומבלים באותם מקומות. הפן השני הוא להפוך את המסיבה לאירוע מרכזי ולהשתמש באתר כאמצעי משלים שמספק תוכן: בואו להכיר את הדיג'יי, קחו שיר חינם להורדה מהמסיבה ועוד.

אם לסכם את זה – כל מסיבה היא אירוע חברתי  עם הפנינג לפניו ואחריו.

לסיום, נקודה למחשבה: מעניין אם אפשר ליישם את המודל שמצליח באופן יחסי  במועדונים (ואני לא מכיר את המספרים מקרוב ולכן יכול רק להניח שהעסק מצליח, אחרת זה היה נשאר ברמת הנישה) גם למקומות אחרים: לדוגמא, להעמיד צלם ממותג בכניסה לבית ספר, לצלם תמונות של חבר'ה ולתת להם ביד כרטיס עם הכתובת לתמונה שלהם.