יש כאלו שמצליחים להתרבות ולהגיע לאלפי עוקבים ולהחזיק מעמד הרבה זמן, יש כאלו שפחות. הרוב לא אגב. הנה סיפור של עמוד אחד.

בבוקר ראשון אחד בסוף מאי, שמעתי ברדיו בדרכי לעבודה את תסריטי המלחמה ניבטים ממיתאר תרגיל העורף למוכנות למלחמה – וצצה לי מחשבה. אם עושים תרגול למלחמה, אז למה לא עושים תרגול לשלום? מתוך כך הקמתי עמוד בפייסבוק לתרגול הנושא. תוך שבוע הגעתי ל1700 פאנס.  הנה כמה רעיונות + דברים שלמדתי בדרך.

כרונולוגיה של עמוד

1. פתחתי עמוד "תרגול ארצי לתרחיש של שלום"

2. פירסמתי אותו ב-10$ כדי להשיג גרעין ראשון. קיבלתי 42 קליקים ומשהו כמו 10 עוקבים.

3.  הצטרפתי כחבר ה10 בעצמי והזמנתי רק 5 חברים נוספים  מהרשימה שלי . 2 הצטרפו.

4. השארתי 3 טוקבקים ב-3 כתבות שונות ב ווינט, הארץ, nrg עם לינק לעמוד הפייסבוק.

5. הזנתי תוכן שמעודד אינטראקציה והגעתי לעשרות עוקבים.

6. יום מסויים (פירוט בהמשך) נתן בוסט חזק של 700 מצטרפים

7. תוך שבוע הצטרפו 1700 עוקבים שעשו לייק

יצירת גרעין ראשוני

באה רק עם יש עניין של האנשים בפוסטים. כמובן כסף יכול מאוד לזרז תהליכים, אבל גם הוא לא עוזר אם העמוד לא מעניין. בכל מקרה – לייקים קטנים מביאים עוד עוקבים שמביאים לייקים קטנים משל עצמם.  8 אנשים שעושים לייק לעמוד מפיצים אותו בקטנה לחברים שלהם. זה גרעין ההתרבות. זה המפתח.

היום הפורה ביותר

יום אחד בו הצטרפו כמעט 700 עוקבים חדשים. זה היום של ה 26.5, שלושה ימים לאחר הקמת העמוד.  זהו היום בו הושמעה הצפירה בבוקר בכל ישראל ויצרה מודעות גדולה לתרגיל הארצי האמיתי למוכנות למלחמה. 44 לייקים של אנשים להודעת סטטוס אחת, הביאה גל הצטרפות אדיר. נחשול. התודעה הגובהה והרגישות לתרגיל הארצי גרמה ליחס תגובה מאוד גבוה בין העוקבים אחר העמוד לבין אלו שעשו לייק – 20% מהחברים בקבוצה עשו לייק ,והחברים שלהם שראו את הלייק והצטרפו. זהו יחס מאוד גבוה שמוסבר לטעמי רק בגלל רמת המודעות הגבוהה לעניין.

איום בנטישה הוציא מכולם את היונה שבהם

אחרי שבוע, היה נראה שכבר הגענו לשיא, שאלה תמימה הביאה את הקהילה לעמוד ביתר שאת למנוע את המוות המוקדם, אם כי הצפוי, של עמוד התרגול הארצי. מופתע מהפידבק המשכתי עוד שבועיים בניסויים שונים.

בהמשך שאלתי אם נקיים תרגול אמיתי עם מפגש, כמה יבואו. 114 לייקים. כיוון שהבית שלי קטן מדי, התחיל שלב התרגול הוירטואלי בו חברי הקבוצה נתבקשו לחשוב על שימושים לכור הגרעיני, שמות לילידי שנת השלום או סתם להפריח יונים בעמוד הקבוצה בפייסבוק. כרגיל, אני תמיד מופתע מהיצרתיות של אנשים שאף פעם לא פועלים כמו שאתה מצפה מהם.

האבולוציה של עמוד פייסבוק

במובן מסויים, עמוד בפייסבוק הוא כמו המין האנושי – מטרתו היא להתרבות. אבל אם העמוד סתם ייתרבה בלי שכל ומחשבה, הוא יהיה כמו שבט ברברי עם סכנת התפוגגות, התפוררות, בלי אג'נדה וחוסר שליטה. יחד עם הייעוד להתרבות, צריך שהאנשים שעוקבים אחרי העמוד יהיו מחוברים אליו מנטלית, אחרת הם לא יפיצו אותו הלאה. בקיצור – סתם ממזרים. הרי גם למין האנושי ההתרבות עצמה אינה מספיקה – נדרש גם  להעמיד "צאצאים פוריים"  - שיפיצו הלאה את בשורת הגניום המופלא שלך, או במקרה שלנו – את עמוד הפייסבוק.

למטרות שיווק ארוכות טווח ההתרבות עצמה לא יכולה אבל להיות המטרה היחידה, כי עמודים כמו בואו לראות מהו הפסוק בתנ"ך שמתאים לשם שלכם-חובה לבדוק,  או ווואיי! רן דנקר נתפס בתמונה מביכה בחוף הים!! כנסו וצפו.. אמיתי לגמרי תופסים כמו אש בשדה קוצים, אבל גם מתכלים מהר בדיוק בשל כך.

מה למדתי

1.  אם יש נושא חם, שמעסקי את האנשים והציבור בישראל בכלל, צריך למצוא את הדרך להתחבר אליו חכם לעמוד. בצורה כזו שתגרום לאנשים רצון לפרוק את הדעה והרצון שלהם. ואז העמוד שלכם יקבל הרבה יותר חשיפה כי התגובות והלייקים של האנשים הם השיווק הכי טוב לעמוד. במקרה הזה זו היה התרגיל הארצי שהיה הגורים המכריע בצמיחת העמוד.

2. תנו לאנשים סיבה לענות ולעשות לייק. לא בחזירות. תתנו (סיבה טובה, מדליקה ואמיתית)  תקבלו (לייק). לא תיתנו – לא תקבלו. זה דורש סבלנות ותשומת לב, וכמובן יצרתיות. האינטרנט הזה – יכול להיות משעמם מאוד. בעיקר. פארמוויל לא סתם ככה מצליחה. מה שבעיקר עושים שם – זה להפיג שעמום. לתת לאנשים סיבה לצאת מהשיעמום שלהם בגלישה – יכול להביא לגדילה. זה די טרוויאלי, אבל מתבקש ולא פשוט.

3. עמוד בפייסבוק הוא קהילה עם מנהיג. נכון, אנחנו בעידן תוכן הגולשים – אבל זה לא אומר שאנשים לא רוצים שייראו להם את הדרך ושיתנו להם מסגרת בה יוכלו להביע את עצמם. המנהיג, במקרה של עמודים בפייסבוק הם האדמינים של העמוד. נוכחות היא קריטית. כמו בעל עסק פרטי שלא יכול לעזוב את הקופה, ככה האדמין לא יכול לעזוב את העמוד. לכן כדאי למצוא שותפי עניין שינהלו את העמוד ביחד.

סופו של דבר

העניין שלי בקהילה ירד מן הסתם עם שוך האימונים ועניינים אחרים. המחשבה שהצלחתי לגעת ב-2000 איש עם רעיון שצץ לי בבוקר בפקקים לעבודה, לא פחות ממרגשת.

החופש הגדול הגיע ועמו ים של כתבות ופרסומים בנוגע להתנהגות פרועה של בני נוער. בין הכתבות ניתן למצוא את בני הנוער שגנבו אופניים ומכרו אותם ברשת, פיצוציות שמוכרות להם סמים ועוד שלל כתבות דקר-עם-בקבוק, דרס-עם-קטנוע וכיוצא באלה. כדי לגבות את הכתבות החדשותיות, הקיץ הופך מדי שנה לתקופה מצויינת עבור חוקרים שרוצים לפרסם מחקרים התנהגותיים הקשורים בהתפרעויות של בני נוער.

הקיץ, ספר  ד"ר רוברט אפשטיין (חוקר פסיכולוגיה ומנחה תוכנית רדיו בנושא בני נוער) בשם The Case of Adolescence שיצא במהדורה ראשונה בשנת 2007 ובימים אלה במהדורה נוספת, עורר מחדש את הויכוח על השאלה: האם המצב של בני הנוער הוא אכן חמור כפי שמציגים אותו בתקשורת? לטענת ד"ר אפשטיין בספרו, בוודאי – בימינו אנחנו רואים יותר נוער עם אקדחים, נוער מעשן סמים ונכנס להריון בגיל מוקדם, הדברים שמדווחים בתקשורת הם רק קצה הקרחון של תופעה חמורה הרבה יותר.

לצדו של ד"ר אפשטיין עומדים מחקרים עדכניים לפיהם 1 מתוך 7 בני נוער אמריקאים בטוחים שימותו בגיל צעיר, מה שנותן להם את הלגיטימציה לעשות שטויות ומחקרים נוספים לפיהם העניין הוא לא האמונה של בני הנוער במוות בגיל צעיר, אלא העובדה שהם חשים "חסיני מוות" וחושבים שביכלתם לקבל החלטות בוגרות בגיל צעיר.

בני נוער מעשנים סמים בסט. פיטרסבורג (התמונה ברשיון Creative Commons על ידי kr4gin)

הסטטיסטיקות מראות אחרת וגם: דעה אישית

בביקורת שהתפרסמה במגזין טיים המקוון לספרו של אפשטיין מראים הכותבים מציאות הפוכה לחלוטין: בעידן פוסט-קולומביין ירד מספר הפשעים המיוחסים לבני נוער מ 48 פשעים לכל 1000 תלמידים דאז ל 22 לכל 1000 דהיום. בנוסף, פשטים המיוחסים לנערים בגילאים צעירים (14-12) צנח בשנים האחרורנות ב 68% (חבל שטיים לא מגבים את הסטטיסטיקות שלהם בקישורים למחקרים).

אבל עזבו לרגע את הסטטיסטיקה היבשה (וזו שרלוונטית בעיקר לגבי חו"ל). את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לאחר שקיבלתי מספר פניות מכל מיני גופים שביקשו ממני להתייחס להתנהגות הנוער המשועמם בחופש הגדול מתוך כוונה להוציא כותרות בסגנון "המצב חמור מאי פעם" שיגרמו לכל צופי תוכניות הבוקר בארץ לצקצק בעוד הם רואים את הטינאייג'ר של השכנים חוזר בשמונה בבוקר מאיזו מסיבה. אני אגיד לכם את מה שאמרתי להם: המצב רחוק מלהיות גרוע.

נכון, הנוער של היום הוא פחות ציוני-מורדני-אידיאולוגי ונרטיבים ומיתוסים של כור היתוך, נוער ציוני ו"איתן לא היסס לרגע" נוגעים לו קצת פחות. עם זאת, זכינו לנוער אינדיבידואליסטי, דעתן ובין כל עשרות הכתבות על נוער שאונס, דוקר ופושע שמצטיירות מעולה (ואני מודה, כתבות על נוער עבריין תופסות המון רייטינג) אני רואה מסביבי נוער שעובד, מתנדב, מדריך בתנועות נוער, מחובר מאד למדיה ומגניב באופן כללי.

מצד שני, יכול להיות שאני חי באיזו אשלייה. אשמח לקבל תגובות מהקוראים הטינאייג'רים של הבלוג.

כששומעים את צמד המילים "הנוער הישראלי", קשה שלא לדמיין תמונות של בני נוער בקריית גת שורפים את בית הספר, או שכבת י"ב בפתח תקווה שלא מוכנים לערוך מסיבת סיום ללא אלכוהול וזאת עוד בלי להזכיר מילים כמו גז מזגנים, דבק מגע ושליחת תמונות ערום דרך הטלפון הסלולרי. ברוח הקישורים האחרונים, התפרסם ביום שישי האחרון (5.6.09)  באחד ממוספי סוף השבוע של ידיעות אחרונות מאמר דעה מאת יהודה נוריאל.

לחצו על התמונה כדי לקרוא אותו -

[singlepic id=1 w=450 h=345 mode=watermark float=]

במאמר, מכריז נוריאל על תחילתו של תהליך "היטפשות" של הנוער שתחילתו באי הגעתם לשבוע הספר (5% בלבד מתוך סך המבקרים, על פי מחקר מטעם משרד התעשייה והמסחר).  זאת ועוד, טוען נוריאל כי בצעירותו היה מחליף ספרים כי "זה מגניב" ומסיים בהאשמה כלפי ההורים, המדינה והציבור שעוצמים עיניים ומזמרים את המנטרה של "הנוער לא רוצה לקרוא".

מי אמר שהנוער לא קורא?

קטונתי מלצאת בהצהרות מכלילות בסגנון "הנוער טיפש" (במיוחד על סמך מחקר שתקף רק לגבי שבוע הספר, בניגוד למקומות אחרים לצריכת ספרים) אבל אני יכול להעיד על מגמות:  68% מבני 17-12 בארה"ב משתמשים בחיבור מהיר לאינטרנט, עליה של כמעט 30% משנת 2005 ובהתבסס על מחקרים שקובעים כי 54% מזמן הגלישה של הנוער בישראל הוא באתרי תוכן גדולים (וואלה, ynet), אפשר לומר שהנוער בישראל קורא – והרבה.

נכון, הכתיבה באינטרנט שונה לאין שיעור מכתיבת רומנים, כל שכן מכתיבה  עיותנאות מסורתית: המידע ממוצה ומוגש לקורא ב 400 מילה או פחות עם תמונות גדולות וכמה שיותר מולטימדיה מסביב. נכון, אוצר המילים האינטרנטי קטן בהרבה בהשוואה לספר עם עורך לשוני, עורך ספרותי ומו"ל שמשגיח על העברית. מצד שני, הנוער נחשף כמעט על בסיס יומי לערכים בויקיפדיה, לכתבות מגזיניות המכילות הרים של מידע ולכתבות באתרים מקצועיים. אז אולי האיכות של המידע ירדה, אבל אם נסתכל על הנתונים אמפירית, יכול להיות שנמצא שהנוער היום מחזיק בהרבה יותר מידע מנוער בעבר, דווקא בגלל התכונות האקלקטיות של הרשת.

עולם הדמיון 2.0

בחלקו השני של מאמר הדעה, מביא נוריאל את סיפור "דין ספרים כדין כדורגל" בוא הוא מספר שבצעירותו היה קורא ספרים שלדבריו היו "שער לעולם קסום". אם להודות על האמת, כשהייתי ילד גם אני הייתי קורא ספרי פנטזיה ומדע בדיוני ובעוונותי הייתי נפגש עם חברים בערב כדי לשחק מבוכים ודרקונים. עולם הדמיון של הנוער היום הוא שונה ואין ספק שמילת המפתח כאן היא סף הגירויים.

ספר של הארי פוטר אולי עומד בזכות עצמו, אבל אין ספק שהגיבוי הקולנועי תורם לא מעט. הדוגמה הטובה ביותר לדעתי ל"עולם הדמיון 2.0" היא משחק המחשב ההמוני World of Warcraft בו מליוני בני נוער חיים בעולם של דמיון, מדברים זה עם זה בשפה שמתאימה לעולם המשחק ומקבלים את ליטרת הבשר היומית שלהם, תרתי משמע. לצד משחק המחשב המצליח, יצאו לא מעט ספרי WoW שמעשירים את החוויה עבור אותם צעירים, וכך מי שלא נחפש לספרי פנטזיה באופן ישיר, יקבל אותם דרך המשחקים – ואת זה לא קונים בשבוע הספר.

אולי דווקא הספר צריך להתכופף

חשוב להבין, הכלים הנדרשים להתנהלות בעולם היום הם שונים לחלוטין מבעבר. אם פעם ידע היה נצבר דרך ספרים, הוגים ופילוסופים, היום השכילו לסכם ולעבד את המידע בצורה כזו שיהיה קל יותר לצרוך אותו גם מבחינת שפה, אבל חשוב מכך – מבחינת זמן. יכול להיות שמי שצריך להתכופף בקרב האפי לטענת נוריאל בין הספר לאינטרנט הוא דווקא הספר ולהיות אטרקטיבי מספיק כדי שנוער יצרוך אותו לצד התחביבים האחרים שלהם.

בכל מקרה – ממחקר על שבוע הספר ועד "הנוער טיפש" הדרך עוד ארוכה.