אם אפשר לומר משהו חיובי על חטיבת הטלפונים הסלולריים של LG, הוא שהם משקיעים לא מעט במחקר ומודעים לגמרי לבעיות שמעסיקות נוער ובמובנים של עולם הסלולר, במידה רבה את ההורים שלהם (שבסופו של דבר רוכשים את המכשירים, ואם זו חברה שמודעת לילדים שלהם, אז למה לא).

כבר יצא לנו לסקר כאן בתנועה קמפיין אחד של LG שעסק בפיענוח הודעות הסמס של הנוער וכוון בעיקר להורים והקמפיין הנוכחי שנושא את השם Give it a Ponder (בעברית, הרהר על זה) מנסה לתקוף נושא שקרוב לליבנו – בריונות רשת וסלולר.

מחקר מקדים: "נוער הצהובונים" על פי LG

אחד הממצאים העיקריים של המחקר המקדים שערכו LG טרם השקת הקמפיין התגבש למושג "נוער הצהובונים" (באנגלית זה נשמע יותר טוב – Tabloid Teens): מהמחקר עולה שעולם הרכילות בזירות המקומיות השתנה והסלולר הפך להיות הכוכב העיקרי כאשר בני נוער שולחים (או נופלים קורבן ל) הודעות פוגעניות, רכילותיות ותמונות מביכות. אותו דחף להיות הראשון שאומר משהו ולהיות מקור ההפצה מאפיין מאד גם את אתרי הרכילות והצהובונים ומכאן השם.

הקמפיין: רעיון ישן, ביצוע מצויין

הרעיון של Think before you text הוא לא משהו חדש ומדי פעם מנסים לטפטף את המסרים הללו, אבל זה תמיד מעט מדי וקטן מדי. LG הלכו כאן בגדול וגייסו לטובת הקמפיין את ג'יימס ליפטון (Inside the Actors), אדם מבוגר על תקן הכי-לא-מבין-נוער אבל בסופו של דבר הוא (והזקן שלו) מגוייסים לטובת קול ההיגיון הבריא.

עמוד הבית של הקמפיין הוא בסך הכל זקן גדול מרחף באוויר שמפנה את הגולש לעמודים בכל ערוצים המדיה החברתית (יוטיוב, פליקר וגו') במטרה לפגוש את בני הנוער במסלול הגלישה הטבעי שלהם, היכן שהם נמצאים ולא לכפות עליהם מיניסייט שכנראה לא יביא יותר מדי חשיפה.

הרהרו על זה בפליקר, פוגשים את הנוער בסביבה שלהם (צילומסך)

אפקטיביות: מוטלת בספק

בסך הכל אני הראשון שיתמוך בקמפיינים עם ערך מוסף ובמיוחד בחברות שעושה את זה האנג'נדה שלהן, אבל בסופו של דבר השינוי לא יבוא מחברה מסחרית (אלא אם כן זו תהייה חברה מסחרית ממש מגניבה עם פרזנטור מפורסם שיבוא ויגיד "מי שעושה את זה הוא אפס", אז אולי) אבל בסופו של יום, עד כמה מעורפל (ואני לא אוהב מעורפל) שזה נשמע, השינוי צריך לבוא מתוך בני הנוער עצמם, כאקט של חינוך ותרבות של ניהול החיים הדיגיטליים.

בניגוד לאנונימיות היחסית שמאפשרים טוקבקים והבעייתיות שבעניין, הרי שהודעות סמס הן מזוהות ולכן אולי יהיה קל יותר ללמד אנשים לחשוב פעמיים לפני שהם לוחצים עם ה Send.

החופש הגדול הגיע ועמו ים של כתבות ופרסומים בנוגע להתנהגות פרועה של בני נוער. בין הכתבות ניתן למצוא את בני הנוער שגנבו אופניים ומכרו אותם ברשת, פיצוציות שמוכרות להם סמים ועוד שלל כתבות דקר-עם-בקבוק, דרס-עם-קטנוע וכיוצא באלה. כדי לגבות את הכתבות החדשותיות, הקיץ הופך מדי שנה לתקופה מצויינת עבור חוקרים שרוצים לפרסם מחקרים התנהגותיים הקשורים בהתפרעויות של בני נוער.

הקיץ, ספר  ד"ר רוברט אפשטיין (חוקר פסיכולוגיה ומנחה תוכנית רדיו בנושא בני נוער) בשם The Case of Adolescence שיצא במהדורה ראשונה בשנת 2007 ובימים אלה במהדורה נוספת, עורר מחדש את הויכוח על השאלה: האם המצב של בני הנוער הוא אכן חמור כפי שמציגים אותו בתקשורת? לטענת ד"ר אפשטיין בספרו, בוודאי – בימינו אנחנו רואים יותר נוער עם אקדחים, נוער מעשן סמים ונכנס להריון בגיל מוקדם, הדברים שמדווחים בתקשורת הם רק קצה הקרחון של תופעה חמורה הרבה יותר.

לצדו של ד"ר אפשטיין עומדים מחקרים עדכניים לפיהם 1 מתוך 7 בני נוער אמריקאים בטוחים שימותו בגיל צעיר, מה שנותן להם את הלגיטימציה לעשות שטויות ומחקרים נוספים לפיהם העניין הוא לא האמונה של בני הנוער במוות בגיל צעיר, אלא העובדה שהם חשים "חסיני מוות" וחושבים שביכלתם לקבל החלטות בוגרות בגיל צעיר.

בני נוער מעשנים סמים בסט. פיטרסבורג (התמונה ברשיון Creative Commons על ידי kr4gin)

הסטטיסטיקות מראות אחרת וגם: דעה אישית

בביקורת שהתפרסמה במגזין טיים המקוון לספרו של אפשטיין מראים הכותבים מציאות הפוכה לחלוטין: בעידן פוסט-קולומביין ירד מספר הפשעים המיוחסים לבני נוער מ 48 פשעים לכל 1000 תלמידים דאז ל 22 לכל 1000 דהיום. בנוסף, פשטים המיוחסים לנערים בגילאים צעירים (14-12) צנח בשנים האחרורנות ב 68% (חבל שטיים לא מגבים את הסטטיסטיקות שלהם בקישורים למחקרים).

אבל עזבו לרגע את הסטטיסטיקה היבשה (וזו שרלוונטית בעיקר לגבי חו"ל). את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לאחר שקיבלתי מספר פניות מכל מיני גופים שביקשו ממני להתייחס להתנהגות הנוער המשועמם בחופש הגדול מתוך כוונה להוציא כותרות בסגנון "המצב חמור מאי פעם" שיגרמו לכל צופי תוכניות הבוקר בארץ לצקצק בעוד הם רואים את הטינאייג'ר של השכנים חוזר בשמונה בבוקר מאיזו מסיבה. אני אגיד לכם את מה שאמרתי להם: המצב רחוק מלהיות גרוע.

נכון, הנוער של היום הוא פחות ציוני-מורדני-אידיאולוגי ונרטיבים ומיתוסים של כור היתוך, נוער ציוני ו"איתן לא היסס לרגע" נוגעים לו קצת פחות. עם זאת, זכינו לנוער אינדיבידואליסטי, דעתן ובין כל עשרות הכתבות על נוער שאונס, דוקר ופושע שמצטיירות מעולה (ואני מודה, כתבות על נוער עבריין תופסות המון רייטינג) אני רואה מסביבי נוער שעובד, מתנדב, מדריך בתנועות נוער, מחובר מאד למדיה ומגניב באופן כללי.

מצד שני, יכול להיות שאני חי באיזו אשלייה. אשמח לקבל תגובות מהקוראים הטינאייג'רים של הבלוג.