יציאת האדם מהארון היא חוויה לא פשוטה בדרך כלל. במיוחד באזור הדרום של ארצות הברית, בשנות ה-70 וה-80, היתה זו כמעט משימה בלתי אפשרית. גדלתי בעיר גרינסבורו, בצפון קרוליינה, שבה נהוג היה לשתות תה מתוק, לאכול גריץ’ (דגנים מקמח תירס), להקדיש זמן לבתי כנסת ולשמר נימוסים המכובדים שנטעו בנו מיום היוולנו. בכל מצב, נהגנו לומר “כן גברת”, “לא גברת”, “כן אדוני” או “לא אדוני,” ולהיות מקשיבים ומכבדים לסביבה, בעיקר בגלל ההסתייגות שחונכנו אליה – ש”הומוסקסואליות היא בלתי מקובלת; איננה תואמת את התנ”ך”.
הדברים האלו נטבעו חזק בתוך התרבות הדרומית, דומים ללחות הכבדה והחמה בערבי הקיץ – הם נקבעו והפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים, שקשה להוציא או לשנות במהרה. בתקופת ילדותי, תנועת הזכויות האזרחיות עוד התנגנה באוויר הדרומי באופן כבד, כך שניתן היה לחוש שהמאבקים החברתיים האחרים אינם תופסים מקום, אבל עם הזמן, כשהגעתי לאוניברסיטה, התחילו יותר אנשים לגלות את זהותם המינית בפומבי. זכויות להט”ב השפיעו על כולם, בלי קשר לצבע העור או לאתניות, והתהליך סימן תחילתה של עידן חדש של חירות מינית ואישית.
בכל זאת, למרות החשיפה ההדרגתית, היו עדיין הערות רומזות, קללות ומבטי שיפוט מהסביבה – חלק מהחברה לא הייתה מוכנה לקבל זאת בקלות. אני לא הייתה אמיצה דיי לצאת בגלוי ולהכריז על זהותי כמישהי המשתייכת לקהילת הלהט”ב, ולכן עטיתי על עצמי מסכה, שהפכה בהדרגה למכבדה על נפשי. ניסיתי להסתיר את הרצונות והזהות שלי, להסתיר את שלי, ולהיראות כאשה נשואה עם שני ילדים, מתוקתקת ומאהבת את תפקיד אשת הבית והאם, בעוד בן זוגי השקדן בלימודיו הרפואה תומך באידיאל הזה. עברנו לצפון בהשפעתו של שותפות חיינו, כשאני לומדת שברוב המקרים, כללים הם נושאים שנועדו להישבר.
אחרי יותר מ-16 שנות נישואין שגרתיים ותמימות נוכחת, פגשתי אישה שיצאה אותי מחדש מהארון, אך זו הייתה חוויה סודית וסבוכה – לא היינו חזקות מספיק כדי לשנות את חיינו ולפרוש מהמשפחות המשותפות. בן זוגי סיים את ההכשרה הרפואית שלו ואנו חזרנו דרומה, אל המקום שבו שוב נאלצתי להסתיר. לא קל לשקר, כי שקר אחד מוביל לשקר אחר, והמערכת נסחפת במעגל עייפות.
לאחר שנתיים של ניסיון לשמר את החיים הישרים והבטוחים, החלטתי סוף סוף להיות נאמנה לעצמי. ביקשתי גירושים והתמודדתי עם הפגיעות שהגיעו בזה אחר זה, בשנים שאחרו, כשיצאתי מהארון. דרך כל אחת ואחת מהחלטותיי, כל אחד ואחת מחליטים לגלות או להסתיר את הזיהוי המיני שלהם בדרכים שונות. חלק פורצים החוצה בקול רם וצהלה, אחרים עוברים בזהירות, בצעדים קטנים ושקטים. החיים בשוליים של דרום ארה”ב לא הקלו על התהליך, במיוחד בהתחלה.
כשהתחלתי לדבר על זה באופן גלוי, לא היה רגע של חגיגות אלא סערה באוקיינוס – סירה שמטלטלת בטירוף בזמן סופה. אפילו לאחר הגירושים, כשהחלטתי לשוחח עם בני על נטייתי המינית, הקול שלי נמחק בגלל הרגשת חרדה ופחד שהוריהם ייפגעו. רציתי לשמור על המשפחה מכל פגיעה, ולמרות הקושי, איבדתי חברים ובני משפחה, חלק לשנים ארוכות וחלק באופן זמני עד שחזרו לחיי.
אני אוהבת את הטעם של הונסוניקל (צמח ריחני) ואוכמניות שמגיעות ישר מהגפן, את תבשילי התירס, הבשר המעשן, הקיוברים והקינוחים – אותם דברים המשקפים את ההיסטוריה והתרבות של הדרום. אני אוהבת לומר “גבירתי” ו”אדוני” כדי להראות כבוד, ונהנית מכל פרט שמחבר אותי לשורשיי. עדיין קיימות אזורים פתוחים ובטוחים שאני מרגישה חלק מהם, כמו באאשוויל, צפון קרוליינה, שבה החיים קלים יותר עבור אנשים כמוני. מחוץ לעיר, אפשר להיתקל באי-הבנות או תסכולים, וזה גורם לי להסתיר את עצמי לעיתים קרובות, לחשוש מפני תגובה לא מקבלת.
אני מאמינה שכדי לשנות תודעה קדומה, עלינו להיות נראים, לדבר בגלוי וללמד את הציבור לקבל את השוני שלנו, במקום לחשוש ממנו. ההתקדמות עדיין צועדת באיטיות, ואנו צריכים להמשיך לעבוד על הסרת מחסומים של פחד, בורות ואי קבלה. במבט קדימה, אני בוחרת לבחור באור אהבה והבנה במקום בכאב ותיעוב.
המחברת שואפת להיות דוגמא לחיים חופשיים ואותנטיים, ומדברת על המסע האישי שלה במסע לקבלה עצמית וכדי להראות שגם במצבים קשים, שינו אפשרי בכל עת ומקום, בתנאי שיש רצון כנה להשתנות.