הזוגות שנבחרו לעיתים קרובות על ידי ההורים הם תוצאה של מסורות עתיקות שאינן תמיד תואמות לתפיסות המודרניות על אהבה והיכרות אישית. במקרה שלנו, זה היה נישואין שהותאמו מראש, שבמובנים רבים שיקפו את התפיסות המסורתיות של ההורים על חיבור משפחתי וחברתיות. למרות שאני מעולם לא האמנתי שהנישואין הם הדרך היחידה לאושר, הרגשתי לא בנוח עם רעיון של נישואין מתואמים מראש, שמכריחים אדם להתחבר באופן מלא למישהו שאינו מוכר למעשה.
לא הייתי מוכנה לאקט של כניעה לעיסוק במערכת יחסים מבלי להכיר טוב את האדם השני, אך אמי הייתה נחושה שכעת זה הזמן לקשור קשרים. היא הייתה מתלהבת מההצעה שנשלחה אליה מקרובי משפחתו של ארון, והכריחה אותי לשקול מחדש את ההחלטה. לא היתה זו כפייה במכוון, אלא לחץ ממושך, שתמכו בו במכוון כי רצתה לראות אותי מונעת ומאושרת. ארון, מצידו, הביע את דעותיו ואמר שהחליט שהוא יודע שאני אהיה האחת בשבילו כבר מהרגע שבו ראה אותי לראשונה, אם כי אני עצמי לא הסכמתי להאמין לדברים שלו.
בהתחלה, מערכת היחסים בינינו הייתה דומה למערכות יחסים אחרות שהיו לנו עם אנשים שאנחנו לא מכירים היטב. ניסיתי לנתח את כל תנועותיו, לחשוב על כוונותיו ולנסות לגלות חוסר סבירות כלשהו באישיותו או בהתנהגותו. לאט לאט קבעתי לעצמי שארון הוא אדם טוב, כן, אך תמיד הייתי מתקשה להרגיש חיבור אמיתי איתו, למרות ההשקעה המאומצת שלי להבין אותו. הראיה שלי הייתה מוטה בספקות, ולמרות שהוא נראה כבעל תכונות טובות – יושר, אכפתיות, חביבות, מסירות והגנה – לא היה זה מספיק.
בתוך כל ההיסטריה הזו, התברר שארון מרגיש חובב בעלי חיים, אך יש לו פחד מיצורים אלו. בשיחה שניהלנו באותה תקופה, הוא שיתף אותי בפחד שלו מכלבים, מזנים גדולים וקטנים כאחד, דבר שהפתיע אותי מאוד. אני, שמגדלת בפסיכולוגיה חיות מחמד, אוהבת את כל חיותי כאילו היו חלק ממשפחתי. בבית הוריי, נמצא אצלי שישה כלבים: ארבעה ספיצים ושני פוגים, שכל אחד מהם הוא כמו ילד למשפחה, ומכילים בתוכם חיבור חם ואהבה עמוקה.
כשבישרתי לו את אהבתי הגדולה לכלביי, הוא הביע אדישות יחסית ואמר שאם נהיה ביחד, הוא ינסה להתרחק מהם ככל האפשר. הוא טען כי אינו סובל את ההיגיינה של בעלי החיים, וחשש שיש להם ריח לא נעים, דבר שהרגיז אותי מאוד. לא יכולתי להבין איך מישהו יכול לאהוב חיות מחמד ולחשוש מגוש של פרווה חיבה כזו. הרגשתי כאילו התמונה שאחר כך מתגלמת היא סוג של חוסר התאמה חמקמק ומדאיג, שהתגלה כמאיים ומעצבן בו זמנית.
ביום שהגענו לביתי, הוריי סגרו את כלבים בחדר אחר כדי להגן על חוויית המפגש שלנו, אך אסור היה לי לראות את חיבתי אותם. בכל רגע הופעתי בחדר אחר, כדי לנסות ולהשקיט את געגוע לגעת, ללטף ולחבק את חיות החמד שלי. ארון, ללא מילה, חזה במה שהרגשתי ועדיין לא היה נענה למבוקשי, ולמרות שחררתי את חמלתי, הוא לא הבין עד הסוף את ההערכה והאהבה שלי לבעלי חיים.
סוף סוף, כשהחל להראות סימני פתיחות, הזמנתי לראשונה את אחת הכלבות – לילי – לפגישה. בהתחלה, הוא שמר מרחק, אך לאט לאט החל לנסות להתחבר אליה: לנסות להחזיק, להאכיל, ולהראות חיבה. משהו בהתנהלות זו היה שונה ממה שציפיתי, ופתאום, כששאלתי אותו: “מה קרה לפחד שלך מכלבים?”, הוא השיב באומץ ובחום שלא הצפיתי לו: ‘איך אפשר לפחד ממי שאת הכי אוהבת?’ הוא הוסיף שהוא רוצה להיות חלק מסביבתה, שהוא מוכן לנסות ולהיות חבר לכלבי, כי הם חלק מחייך, וזה שינה את כל התמונה עבורי. באותה שנייה, הבנתי שאני הולכת לאהוב אותו בכל הלב שלי, למרות ההתחלה המורכבת והמאיימת שראיתי בינינו.