בשלב ההוא כבר הייתי ברט פארב של עולם הדייטים: מכריזה על פרישה, נפרדת בטקסיות מכל האפליקציות, מבטיחה לחברות שהפעם באמת סיימתי — ואז חוזרת לעוד סיבוב. בכל פעם הייתי משוכנעת שאין טעם להמשיך, ובכל פעם הסקרנות או התקווה משכו אותי בחזרה. לבסוף החלטתי לתת להיכרויות ברשת הזדמנות אחרונה. באופן מפתיע, נדמה היה שהפעם זה עובד.
מצאתי גבר אמיתי, בן שלושים ומשהו, שמחזיק בעבודה ומצהיר שהוא מחפש זוגיות. לא פרופיל נטוש, לא תמונה של מישהו עם משקפי שמש ודג, ולא אדם שנעלם מיד אחרי ששאל מה שלומי. ממש גבר שמנהל שיחה.
על הנייר הכול נראה מבטיח
נקרא לו ג׳ף, מפני שזה אינו שמו האמיתי. הוא עבד בתחום ההשקעות או הפיננסים במשרד בטרייבקה — מקום שבו, לפחות לפי אפליקציות ההיכרויות, כולם עובדים איכשהו בכסף. ההודעות בינינו זרמו היטב, ככל ששיחה כתובה בין שני זרים יכולה לזרום. הוא סיפר על המשפחה שלו, על המעבר לניו יורק ועל סוג הקשר שהוא מקווה למצוא.
אלה היו סימנים טובים. לא זיקוקים, לא כינורות ולא תחושה שהיקום סוף־סוף מסדר לי את החיים; פשוט שיחה נעימה עם אדם שנשמע יציב, פתוח ושווה פגישה. בשלב הזה הסתפקתי בהחלט ב״שווה פגישה״.
כשסיפרתי לו שאני מופיעה באימפרוביזציה, הוא שאל את השאלה שכמעט כל גבר שאל לפניו: ״את הולכת לדבר עליי בהופעה?״
עניתי את התשובה הקבועה שלי: ״רק אם תעשה משהו טיפשי.״
בדיעבד, זו הייתה פחות בדיחה ויותר סעיף בחוזה.
דייט של יום רביעי והנגאובר שלא הוזמן
קבענו להיפגש ביום רביעי בבר עם האפי האוור נדיב ומבצע של שני משקאות במחיר אחד. לבשתי שמלה שחורה שנועדה לשדר בגרות, יחד עם טייץ בהדפס של מייקל ג׳קסון שנועד להבהיר שאני לא לוקחת את הבגרות הזאת ברצינות רבה מדי. מבחינתי, האיזון היה מושלם: אישה אחראית לכאורה, עם הסתייגות אופנתית קטנה.
כבר בזמן שעיינו בתפריט, ג׳ף סיפר שהיה לו לילה קשה. הוא נראה כאילו רק עכשיו יצא ממקום מסתור אחרי תקופה ממושכת שבה לא פגש אור יום. הוא הזיע, הביט סביבו בחוסר נוחות ושאל שוב ושוב: ״חם פה, נכון? ממש חם פה.״
לא היה חם. זה היה ערב קר בנובמבר.
בהתחלה ניסיתי להיות מנומסת. אולי החימום באמת חזק לידו. אולי הוא לחוץ. אולי הגוף שלו מגיב לדייטים ראשונים כאילו מדובר בחקירה משטרתית. אבל אז הוא הלך לשירותים וחזר בלי הסוודר, כשהזיעה עדיין ניגרת ממנו. באותו רגע התמונה התבהרה: ג׳ף לא סתם עבר לילה קשה. הוא הגיע לדייט עם הנגאובר פעיל ונחוש.
פתאום הוא שאל בבהילות אם אני רוצה לצאת ולעשות הליכה קצרה. ״ממש חם פה״, הוא חזר ואמר. אני דווקא הייתי מוכנה להזמין את המשקה השני שהמבצע הבטיח לי, אבל הוא כבר ביקש את החשבון. לזכותו ייאמר שהוא גם שילם. מחווה ג׳נטלמנית, במיוחד כשמביאים בחשבון את מה שהתרחש כעבור רגע.
היציאה לאוויר הקר לא פתרה את הבעיה
מיד כשיצאנו מהבר אל הקור, ג׳ף הניח יד על הפה ופנה הצדה. לרגע חשבתי שהוא מנסה לעצור שיעול או צחוק. מהר מאוד הבנתי שלא. הוא עמד להקיא על המדרכה.
יש רגעים בחיים שבהם צריך לקבל החלטה מהירה. האם להציע עזרה? האם לשאול אם הכול בסדר? האם להתרחק שני צעדים כדי להציל את הנעליים? אני בחרתי באפשרות רביעית: העמדתי פנים שאני שקועה לחלוטין בחלון הראווה של המקום.
בחנתי אותו כאילו הוצג בו מידע שישנה את גורלי. נדמה לי שהייתה שם הודעה על מבצע ליום ראשון בערב. מרתק. אולי אפילו מהפכני. כל דבר היה עדיף על סיבוב הראש לכיוון השני.
אחרי שסיים, ג׳ף חזר לעמוד לידי ואמר: ״אז… נראה לי שאני צריך ללכת?״
בשלב הזה כבר לא הצלחתי לעצור את הצחוק. לא צחקתי משום שהוא הרגיש רע; צחקתי בגלל האבסורד, בגלל התזמון ובעיקר בגלל השיחה המוקדמת שלנו. גם הוא זכר אותה. ״את הולכת להשתמש בזה בהופעה שלך, נכון?״ הוא שאל.
ובכן, ג׳ף, הזהרתי אותך. אמרתי שזה יקרה רק אם תעשה משהו טיפשי. להגיע לדייט ראשון באמצע הנגאובר, להזיע בתוך בר קפוא ולהקיא על המדרכה בהחלט עומד בתנאי הסף.
כך הסתיימה ההזדמנות האחרונה והחגיגית שלי להיכרויות ברשת: בלי זוגיות, בלי משקה שני ובלי אושר עד עצם היום הזה. מצד שני, יצאתי משם עם סיפור מצוין. בעולם הדייטים, לפעמים זו התמורה היחידה שמקבלים.