נשיקות, הזדמנות להישאר לילה ואפילו לישון בחיבוק, אבל רק אני חיבקתי עד כמה שזכור ורק כשהיא כבר נרדמה והפסיקה להוריד את הדירות הדיסקרטיות שלי
תוך זמן קצר הקרח נמס, היא חזרה. כדי להוכיח לה את אהבתי, הייתי מוכן לעשות את הצעד החשוב ביותר בחיים-להביא ילד לעולם. אם כי אז לא רציתי ילד, אלא פשוט הבנתי שאם הוא ייוולד, לא סביר שנפרד. מוזר לשמוע את זה מפיו של גבר… באופן אישי, אני מרגיש מוזר, אבל באמת רציתי לקשור אותה לעצמי ככה. זה לא עבד. אולי יש לה הורמונים או שיש לי בעיות, אני לא יודע את זה עד היום.
עברו עוד כשנתיים, היחסים נעשו מתוחים, החלפתי כל הזמן דירות דיסקרטיות, ישבתי בבית במשך כמה חודשים, וכשעבדתי לא הבאתי כסף במיוחד-הכל היה על צווארה, היא שמרה אותי (כן, אני מתביישת, אבל מה שהיה היה). הכל חזר למה שהסתיים בפעם האחרונה-היא נגמרה בבית, הפתיל שלי להיות בעלה המושלם כבר התייבש לגמרי, כמו קודם לא הראיתי את אהבתי, הייתי כל הזמן עצבני, בשנה האחרונה כנראה קיימנו יחסי מין פעם אחת. שוב הייתי בלי עבודה, היא פשוט הייתה בלתי נסבלת, זה גם גרם לי וגם הבנתי שהסוף קרוב.
וכך, ב -31 בדצמבר 2015, הלכתי לדירות הדיסקרטיות הקרובות לבקבוק של סוס לבן וקולה – לפחות לשים משהו על שולחן השנה החדשה. חזרתי הביתה, ושם סמסקה-אני אברך את השנה החדשה עם ההורים שלי, עם הקרובה! היא אפילו לא רמזה שאוכל לבוא. זהו זה. אני לא זוכר-עניתי משהו או לא, סביר להניח ששלחתי – עם המתקדם!
הבנתי שאם אני רוצה להיות איתה, אני צריך לעשות משהו. להחזיר אותה שוב? יכולתי לעשות את זה, בטוח בזה. ומה ישתנה? שוב אתן לה כמה חודשים של מימיות, אמצא עבודה נוספת תמורת אגורה, ומה הלאה? וכך נחיה כל חיינו? אבל אני אוהב אותה, מה לעשות? פשוט שכבתי, בהיתי בתקרה במשך שעות, בכיתי, או ליתר דיוק התייפחתי ולא ידעתי איך להמשיך. לא היה לי עם מי להתייעץ-היא הייתה האדם הקרוב והיקר ביותר עבורי באותה תקופה. כן, גם עכשיו, אחרי 4 שנים של אי תקשורת, היא נשארת אותו, לא היה לי אף אחד קרוב יותר.
החלטתי לשחרר אותה
זה קשה להפליא כשאתה אוהב אדם גדול מהחיים. אפילו עכשיו, הדמעות שלי זולגות וגוש בגרון כשאני חושב על דירות דיסקרטיות. הייתי בטוח לחלוטין שאם אעזוב את חייה לחלוטין, לפחות תהיה לה הזדמנות להתחיל חיים חדשים. שכנעתי את עצמי שהיא רק תשתפר בלעדיי. רציתי שהיא תדע את זה, לא תחשוב שאני חרא גמור, אבל אם הייתי אומר לה את זה, היו שוב רמזים. ואני כבר לקחתי ממנה יותר מדי שנים של חיים, בלי לתת שום דבר בתמורה מלבד סבל.
ונעלמתי בשבילה – לא כתבתי, לא התקשרתי, שום דבר. אולי השנה או השנתיים הראשונות רק איחלתי יום הולדת שמח עם sms, אין יותר קשר, אפילו המספר שלה לא נמצא עכשיו. או אולי זה לא היה דחף אצילי, אלא פשוט חוסר תקווה-לא ידעתי איך לשמח אותה, אז ויתרתי. כנראה שניהם, קשה לומר עכשיו מה שרר.
אבל הנה אני בן 32 ועומד בחדר האמבטיה מול המראה ולא יכול לעצור את הדמעות. פשוט שואג, וצועק על כל גרונו בשקט, לתוך עצמי. מה שינתה העובדה שהיא התחתנה? הרג את התקווה האחרונה? היא כבר לא הייתה שם. עברו יותר מ -4 שנים, אני כבר לא אוהב אותה! אני מניח…
אבל אני עומד ומדבר עם המראה. רק המונולוג שלי דומה יותר לסרטון הגוסס שבו אני נפרד ממנה ופותח דירות דיסקרטיות בפעם הראשונה-הכל כמו שהוא, בלי בדיחות הגנתיות מטורפות, שטויות וכדומה. הם אומרים שדיבור עוזר, איכשהו זה לא עזר לי הרבה, אולי הדרך לא הכי טובה.
אני כותב את זה כאן כי היא נהגה לשבת על פיקאבו בבישול. אני לא יודע אם היא צריכה לקרוא את זה עכשיו ואם היא תיתקל בפוסט הזה. אבל אני לא יכול לשמור על עצמי.
מאש ‘ נקה, אם אתה קורא את זה, אז תהיה שמח, אתה נפלא, אני מקווה שתהיה בסדר, אני באמת רוצה לחבק אותך ולומר את זה באופן אישי, אבל אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה. אני מצטער שלא הצלחתי לשמח אותך.