אני נמשל לברט פרב של עולם ההכרויות. ניסיתי לפרוש מכמעט הרבה הזדמנויות, אך בכל פעם נדמה היה שהסף התעלם מהתראותיי—הבטחות פרישה, טקסי פרידה, והבטחות להפסיק לנסות. אך באיזשהו מקרה האחרון, החלטתי לתת הזדמנות אחרונה להיכרויות מקוונות. והופתעתי לגלות שהגעתי אל ההצלחה. מצאתי גבר אמיתי, בגילאי השלושים המגיע לעבודה ומחפש קשר זוגי!
ג’ף, בן שמו המלא שונה ממני, עבד ככל הנראה בחברת הון או פיננסים, במקום כלשהו בטריבקה. אני מניחה שכולם עובדים בתחום זה באזור הטריבקה… ההבדל בין מפגש עם מישהו כזה ובין מפגש אחר הוא שהתקשורת בינינו התנהלה היטב—כמובן ככל שאפשר לתקשר בטקסטים בין שני זרים שמתחילים קלילות. הוא שיתף בפרטים על משפחתו, על המעבר שלו לניו יורק ועל מה שהוא מחפש בזוגיות. כל הסימנים היו מעודדים: “בחור טוב, שכדאי להיפגש איתו.” בדרך כלל, כשסיפרתי שאני שחקנית ח improv, הוא שאל, “או! את תדברי על זה בהצגה שלך?” אני בטבעי השבתי, “רק אם תעשה משהו טיפשי.”
יומו של המפגש נקבע ליום רביעי, כשיצאנו לדרינק הוגן שמח ברובו במחיר 2-ב-1. לבשתי שמלה שחורה עם מראה של בוגרת, וכן מכנסי לגיון של מייקל ג’קסון עם משפט כסגנון הומור עצמי: “…אבל אני מצחיקה ומיוחדת!”
בזמן שהסתכלנו בתפריט, הוא הזכיר שהיה לו לילה קשה אתמול. מבטו הייה סקרן, כאילו הוא רק נכנס לחדש את היכולת לבלות מחוץ לבית לאחר תקופה ארוכה בה התבצר במסתור. הוא נודף זיעה מרובה ושאל כל הזמן, “האם חם פה? נראה לי חם פה.”
אך לא היה חם. היה לילה קר בחודש נובמבר.
רק כאשר הוא הלך לשירותים וחזר בלי הסוודר ועם זיעה זורמת, הבנתי: האיש הזה ניזוק מחמרמות מחמירה, ורק עכשיו הוא בבעיה. פתאום, ג’ף אמר בבהילות, “רוצה שנצא מפה? אולי נעשה קצת הליכה? זה ממש חם פה!” הייתי מוכנה להזמין את המשקה השני שהבטחתי לי בפיילוט 2-ב-1, אך הוא היה מהיר לבקש את החשבון—in addition, הוא שילם! איזה ג’נטלמן, זה נחמד מאוד.
במיוחד כשהגענו לחוץ הקר, הוא הניח את ידו על פיו ופנה הצידה. זה סימן שהוא לא רוצה לחרחר עליי. ואז, הבנתי — לא. זה לא הצחוק המהיר. הוא בכלל עומד להקיא על המדרכה. אחלה. ניסיתי להסתיר את ההתרחשות מבלי להסתכל, תוך שאני מחפשת משהו מעניין על לוח המודעות של חוץ המסעדה. נראה שהייתה שם הצעה מיוחדת לראשון בערב. איך מעניין.
בסופו של דבר, הוא התקרב אלי ואמר, “אז… כנראה שאני צריך ללכת?”
מאז לא יכולתי להפסיק לצחוק. הוא חזר ואמר, “את תשתמשי בזה בהצגתך, נכון?” ובכן, הרי אמרת שדיברת על לעשות משהו טיפשי, אז למה לא? זה בדיוק משחק משותף בין מציאות להומור עצמי, ואולי גם חלק ממערך ההכנה לקומדיות עתידיות.