בערב של האירוסין שלי, מצאתי את עצמי בבית של חבר לאירוע חירום שנערך באופן בלתי מתוכנן, ללא בן זוגי החדש לצידי. בשלב מסוים, יצאתי לחזות בחוץ לעשן סיגריה, תוך כדי שאני עונה לשיחה מבן זוגי העתידי בין הסיגריות. לאחר שסיימתי את השיחה, פתאום התחיל לרעוד בי הגוף, ראשי היה כפוף לידיי, ומוחי היה מוצף במחשבה מפחידה אחת שמתחילה להכריע אותי…
מה לעזאזל אני מרגישה שאני נכנסת אליו? מהי ההתחלה של כל זה?
בעלי היה אדם מקסים בהחלט, בחור חכם באופן מפתיע, עם צחוק ממזרי שהצליח לגרום לי לחייך יחד איתו בכל פעם שהיינו ביחד. אך הוא גם היה משתמש קבוע של מריחואנה, וזה לא היה תמיד בעיה אלא שהשפעתה הייתה עושה אותו בלתי ניתן להחזיק במשרה מינימלית קבועה. במשך חיינו המשותפים, הוא עבד באיזור של שלושה או ארבעה מקומות עבודה, בעיקר כמארח במסעדות או כטבח של תפוחי אדמה. הוא לא החזיק מעמד יותר מכמה חודשים בכל משרה, פעם אחת אף עזב את העבודה בגלל שהשאיר את הכיור מלא במים, מה שהביא להצפה של המטבח.
מלבד המנהג שלו והדרך שבה הוא נוהג, הוא היה אדם מכובד, ולכן כנראה שכך סיבה שהחלטתי להינשא לו. הרגשתי שהעולם מוכן, ואני לא רוצה לפגוע בו; לא היו לי סיבות אמיתיות לסרב להמשיך את הקשר. ביום חתונתי, אמא שאלה אותי: “באמת את רוצה לעשות את זה?” היא צוחקת, מתוך מחשבה שזו מסורת שגורמת לבת לנסות לברוח ממה שמצפה לה.
בעוד רגעי האושר היו בעקבות הקשר שלנו, או לפחות בתחושת הנוחות שהייתה בו, הרי שהיו גם סימנים מוקדמים שהקשר הזה לא צפוי להמשך. ביקור במרכול לקניית גלולות ‘מחרת’ כמה ימים לאחר החתונה היה הרמז הראשון. הוא היה מזועזע שאני לא מוכנה לשקול הריון עם ילדיו — על אף שהיינו נשואים — ואני הסברתי שהתחלנו כלכלה לא מאפשרת לנו להתחיל משפחה באותו רגע. הסירוב שלי לשנות את שם המשפחה שלי היה סימן אחר לכך שהיחסים לא ימשיכו. אפילו שחשבת שיש לנו שמות פרטיים זהים (למרות הכתיבה השונה), לא יכולתי לדמיין את עצמי מחוברת לשמו, כי ידעתי בלב שזו נישואין זמניים.
פחות משמונה חודשים לאחר שהתחתנתי, הוצאתי את כל ההחלטות שלי לאור – או לפחות כך נראה. כאשר סערה עצומה הופיעה בחוץ, בלילה החשוך, אמרתי לבעלי שאנחנו מתגרשים. עדיין הזעתי מהבטן, ולא יכולתי לומר את האמת – שאהבתי אותו ולא בטוח שאי פעם אהבתי – ולכן אמרתי את מה שעלה מיידית במוחי. הסברתי שאין לנו ברירה, כי אני הומו.
זה לא היה סוד שאני מזוהה כביסקסואלית שנים רבות, אך מבחינתי, הכרזה שאני ‘יצאתי לגלות את עצמי בעיר הלהט”ב’ הפכה את זה לבלתי אפשרי להמשיך את הנישואין. תמיד הרגשתי חרטה על השקר, אך נאלצתי להאשים את עצמי כדי שירגיש פחות אשם. זה נשמע מגוחך, אבל התחושה שהייתה לי על סיום נישואין שאין לו סיבה ממשית הייתה אמיתית.
אמנם היה קשה להפוך לָאיֶלה בת עשרים וחמש, אך זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי. גם אני לא מתחרטת על הנישואין עצמם, כי למדתי הרבה על מה שאני באמת מחפשת שיש relationships. הבטחתי לעצמי שמעכשיו לא אשקט את קולי כדי לרצות מישהו אחר, ולא אקבל החלטות מתוך פחד לדבר את האמת שלי, גם אם זה עלול לפגוע באחרים.
והחלק הכי טוב בכל הסיפור היה שהנפילה הלאֻמה אחרי הפרידה, מצאתי את עצמי גרה לזמן קצר עם חברה שעוד יותר מאוחר הפכה לחברה הטובה ביותר שלי ולה שותפת לדרך. תוך כמה חודשים, פגשתי בן זוג חדש, ואנחנו יחד כמעט שמונה שנים. בחודש אוקטובר הקרוב אנחנו נישאים שוב — הפעם, אני בהחלט אושיע את שמי החדש.