תאר לעצמך מצב שתמיד קורה במקרים רבים. בחורה מחזירה הביתה את החבר החדש שלה כדי להכיר את משפחתה. ההורים והאחים שלה נראים בסדר, אך ברגע שהחבר יוצא לשירותים, הם מתחילים לבקר אותו מכל צד, משיקולים של קריירה, רקע משפחתי, תכונות אופי ואפילו סגנון לבוש. הדיון סביבו לעיתים קרובות הופך למקום של ביקורת קשה, שאינה משאירה לו הרבה מרחב להרגיש נוח. בסיום, האם אמרה של אמו עשויה להיות משהו כמו: “מה קרה לבחור המקסים ההוא, קופר, מהשכן? ראיתי את אמו ביומיים האחרונים והוא בכלל הולך ללמוד משפטים עכשיו!”
לעיתים קרובות אנו שומעים שהסיטואציה הזאת מוכרת לכולנו — המשפחה, ובמיוחד הנשים מביניה, נוטות להיות ביקורתיות כלפי בן הזוג הפוטנציאלי שאנו מביאים הביתה. מעניין לגלות שהעניין לא קשור רק למראה או לאישיות, אלא גם לתחרות הגנטית והאינסטינקטים הייחודיים שגורמים לכל בני המשפחה לנסות להשפיע על בחירת בן הזוג שלנו. ככל שהחבר נראה מושך יותר בעיני החברה, כך הסיכויים שאמא או אחות יביעו חוסר שביעות רצון – עולים.
המדע מאחורי ההפרעה הזאת נקרא “אפקט ג’ולייט” (Juliet Effect), ששמו ניתן בעקבות דמות שייקספיראית מפורסמת — ג’ולייט, שהפרה את רצון ההורים שלה והתאהבה בבן של אויבי משפחתה. זה סימבול של הקונפליקט בין רצון ההורים לשמירה על היגיון ועל תכנון לטווח ארוך, לבין אהבה סוערת ונטייה אישית להתאהב במישהו שמושך אותנו באופן מאסיבי. זה אולי נשמע קל יותר לנהול את הבחירה מבלי להיתפס ליפהפה או לחדות הבעה, אך בפועל, המכניזם המדעי שמאחורי זה מראה שיש לו יסודות אמיתיים ומחקרים שנעשו על קוד גנטי ותפקיד ההורים בתהליך הבחירה.
כשהתחלתי להביא את בן זוגי לדירת ההורים שלי, קלטתי מיד שיש חיכוך ראשון. למרות שהם כבר הכירו אותו שנים, עכשיו שכבר נראה שיש סיכוי שזה יהיה השותף לחיים שלי, הם היו על המשמר. באותה תקופה, היה לו קושי להחזיק קריירה מסוימת והיו לו בעיות כלכליות שמתגברות עם הזמן, ולכן הם ראו בו סימן של בעיה. אני אישית, לעומת זאת, רק ראיתי את החיוך המקסים שלו והכפתורי השחומים שהעיניים היפות שלו מציגות. לאט לאט, הבנו שעם השנים הוא השתנה ונהייה יציב יותר, וכעת הוא גם הבחירה שאני אוהבת וגם השותף שיכול לשרת כבן זוג לחיים, בעיני ההורים שלי.
בתור קישור אישי: אני מתנצלת בפני אותו גבר שהיה לי חבר לפני שנישאתי, על שהצרתי את חייו בריבוי חקירות ומבחנים של ההורים, מרדף אחר הפרספקטיבה של חיפוש אחר בן זוג טוב יותר, ועד כמה הייתי מוטרדת מגיוס שמלות ללבי.
מחקרים שנערכו באחרונה בנורבגיה מראים שיש קשר גנטי חזק לתופעה הזאת, כלומר, שאף אחת מהאימהות לא רוצה רק את הטוב ביותר לבתה, אלא גם שיקולים שישתלמו למשפחה כולה בעתיד. לדוגמה, אימהות ככל הנראה מעדיפות לבחור לבנותיה שותף שיתרום ליציבות כלכלית, חינוך טוב, ומורשת גנטית חזקות. לעומת זאת, הבנות עצמן נוטות לבחור שותף שיהיה נראה מושך מבחינה חיצונית ושיהיו לו תכונות גנטיות שיקלו על הורות מוצלחת — כלומר, תכונות גנטיות שמקשרות להמשך חיים טובים ומוצלחים, ומאפשרות להם להוליד ילדים אטרקטיביים בעיני החברה, שישפרו את סיכוייהם למצוא שידוך מתאים בעתיד.
החוקרים מצביעים שיש גם תופעה הפוכה — נשים ובנות שהיו בוחרות את אותו סוג של בן זוג שאותו הן מצפות שיקלטו להן או שיראו כמושך בעיני עצמן. זה מעלה את השאלה כיצד משפחות מעודדות או מפסיקות לבחור את בני הזוג, ומה בדיוק משפיע על ההחלטות הללו — בין אם זה מטרה להמשיך מוניטין משפחתי, או פשוט נטייה מולדת לברירה אטרקטיבית ומושכת.
איך ניתן לנהוג כך שכולם — גם ההורים, גם האחים וגם את עצמך — יהי מרוצים מבחירה? פשוט מאוד – מצא אדם שיש לו קריירה מרשימה, שיש לו תכונות של טוב לב, חכם, מצחיק, טוב עם ילדים, ובעיקר — גם נראה מושך ביותר. זה כמובן, קל יותר לומר מאשר לעשות, וגם מתקשר להרבה חוסר שביעות רצון והתלבטויות בקרב נשים שמנסות לתמרן בין הרצונות של המשפחה לבין הרצונות שלהן עצמן.
בזכרון אישי: מתנצלת בפני גברים שהכרתי וירטואליים, על שהכבתי את חייהם באמצעות השוואות לסטנדרטים גנטיים ומשפחתיים קפדניים.