בעלי ואני חלוקים בדעתנו בנוגע לבחירות לנשיאות הנוכחיות, שחשבו בעינינו כהוגדרה כמעשה מגונה ואחת מהפרעות החגורה של הדמוקרטיה. אף על פי כן, הדיונים הסוערים סביב נושא זה אינם נדירים אצלנו, והם מתלקחים לעיתים קרובות, למרות שהנורמה שלנו שונה מהקודמים. בעוד שאני אוהבת להתעמת בנושאים מגוונים, ולפתח ביקורת ודיונים מרתקים, בעלי אינו חובב התמלחות או ויכוחים הסוערים. כשהתחלנו להכיר, הוא הופתע מכמות הדיונים האינטנסיביים שמתרחשים בשולחן ארוחת הערב של המשפחה שלי, שהיו סוערים ולעיתים אף קשים, אך תמיד נשמרה רמת כבוד והוגנות. כבדרך כלל, הוא שתק ופנים הבעות של תדהמה הורחקו מעיניו, מתוך נימוס וחרדה מחשש להשפעה שלילית על היחסים בינינו.
אך עתה, המצב שונה. נראה כי משהו הלך והתגבר בביתנו — אולי זה מפני שהילדים גדלו ומודעותם הפוליטית התפתחה. אפשרות אחרת היא שהשינוי חל בהתפתחות שלנו באופן אישי, מסטראוטיפ שמרני יותר אל עבר נקודת מבט מתקדמת יותר, או פשוט משום שהמועמד המרכזי בתקשורת הוא דמות מפורסמת בצבע כתום, המציגה את עצמה ככוכבת ריאליטי. בכל מקרה, המתח חוגג, ואנחנו לא מנסים להסתיר אותו, אלא להפך — למצוא בו היגיון ולעשות ממנו חלק מהחיים היומיים שלנו.
התחושות והדינמיקה בבית בזמן הבחירות
בדרך כלל, אנחנו זוג שמעולם לא נלחם ממש — הזיכרון האחרון של ויכוח משמעותי אצלי הוא כבר מזמן. זה אולי נשמע משעמם, אך ביסודו, אנו מסתדרים מצוין. כשהיינו בגיל צעיר, עברנו תקופות מאתגרות שהיו קשורות בעיקר לקינסיה של ההורות החדשה שלנו, אך הצלחנו לצאת מכל זה מחוזקים. בעלי הוא אדם שמבשל את הסנדוויצ’ים בבוקר, מאפשר לי לישון קצת יותר ומביא לי כוס קפה, גם כשהוא קם עם התינוק באותן שעות. הוא אדם סימפטי ונינוח שממעט להיגרר לכעסים ולויכוחים.
מי שהחריג היחידי מבחינת הנטיות הרוחניות הזו הוא כנראה השדרן של התוכנית The Apprentice, שכשאנחנו בדרכנו לקניות, מצליח לגרום לויכוחים קטנים בינינו להתפתח. בשבוע שעבר, בזמן שנסענו לטרגט, ילדתנו בת החמש, שהיתה מחוברת לכיסא הרכב שלה, הקריאה לעזרה: “חבר’ה! תפסיקו לריב!”, בזמן שהיינו באמצע שיחת התעסקות שכוללת נושאים כמו הגבול במקסיקו, חומת ההפרדה, תעשיית המתכת ושכבות המוחלשות בחברה. באותו רגע, היא החליטה לטרוח ולהתערב במה שנראה לה כוויכוח על החיים והמוות.
הבהרה על ההבדל בין ויכוח לדיון
כשהיא שאלה, ‘אנחנו לא נלחמים, נכון?’ חייכתי ואמרתי לה שאנחנו פשוט מדברים על הנשיא הבא ועל למה אנחנו מתעניינים בנושאים כבדים ומבוגרים כאלה, כדי שלא תהיה לה דאגה. היא כמובן לא השתכנעה, טענה שזה נראה כמו ריב, והבעיטה של ביטול ההישגים של ההורים שלנו חידה בעיניה. כדי להקל על המתח, השלטנו על השיחה, והשמענו את שירו המועדף, “1000 Forms of Fear” של סיה, והתחלנו לרקוד כמו מסיבה בשקט במקום להתווכח על הפוליטיקה.
הכרת תודה על ההסכמה המשותפת
במהלך כל ההתרחשויות ההכרחיות שגרמו לנו להרגיש מתוחים, אני מודה על כך ששנינו תומכים באותם המועמדים והגושים הפוליטיים. עם הנטייה שלי לדיונים קולניים על הפוליטיקה, ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהנוכחות או חוסר ההסכמה שלנו עכשיו. בעבר, כאשר הצביעו עבור מועמדים מנוגדים, תמיד שמרנו על כבוד ואהדה כלפי ההחלטות זה של זו, גם אם בסופו של דבר לא הסכמנו. הפעם, המשותף לאויב מסויים יוצר תחושה של אחדות, אך לעיתים זה מצב שמוסיף ללחץ במקום להקל עליו, כי ההכרה שיש לנו מטרה משותפת שמזכירה לעיתים ‘אויב חיצוני’, מחמירה את המתחים במקום להקל עליהם.
לכל מי שהבין כי בן זוגו תומך באופן אקטיבי במועמד הרפובליקני המרכזי, ייתכן וזו תהיה תקווה שהמצב יוטב או לפחות יישאר יציב, כי לא תמיד הסיטואציה פשוטה ואפשרית לתיאום מושלם.