כאשר בעלי ואני היינו בתחילת שנות העשרים לחיינו, תעשיית הפורנוגרפיה ובייחוד מועדוני הסטיריפ היו חלק משמעותי בחיי המין שלנו. היינו יוצאים באופן קבוע עם קבוצות של חברים לבילויים במועדונים הללו, לעיתים אפילו בתדירות גבוהה יותר. בדרך כלל זה לא היה מעבר ללטף קל, כמו ריקודי רחוב או קריאות והעברת רגעי תחושת פריצות, אך זו הייתה חוויה שהוסיפה ריגוש, חופש ותחושת שונות מהשגרה. הרגשתי שאף אחד לא נפגע מכך – הנשים שהופיעו במועדונים קיבלו תגמול כספי על העבודה שלהן ואנחנו נהנינו מרגעים מהנים, ולכן לא ראיתי בכך בעיה כלשהי.
זו הייתה תקופה שבה החשיבה שלנו הייתה שונה מהיום, לפני שהפכתי לאם. באותן שנים, חווית היציאה למועדוני הסטיריפ הייתה תחושה של אופנה, חוצפה והרגשה אישית של חיזוק עצמי. הרגשתי שאני נראית נחמדה ומרושמת, ושהבעל שלי קורא לי “בת זוג מדליקה” שזו סיבה נוספת כי להיות במועדונים היה כל כך מרגש עבורי. החברים שהצטרפו גם הם נהנו וחוו את הרגעים ביחד. הדי שהופעתי על הבמה או הושבה קרוב יותר לראשונה, גרמו ליחסי קרבה וקשר בלתי נשכח עם האנשים בסביבתנו, וגם לבן זוגי היה תפקיד באווירה הזו, שכן הוא זכה לתשומת לב מיוחדת מהנשים על הבמה, שלהן ניתנה תשומת לב יותר מובהקת אלינו, מה שהגביר את ההנאה והתחושה של היחודיות שלנו. זה היה חלק מחוויית מין נלהבת, חופשית וללא כפייה, שהייתה שייכת לעידן אחר בחיינו.
ככל שהזמן עבר, והתבגרנו, הפסקנו ללכת למועדונים בתדירות גבוהה יותר. הסיבה לכך הייתה בעיקר לוגיסטיקה ומשעמום, יותר מאשר שינוי הערכים או החלטה מודעת נגד. היינו מספיק במועדונים כדי להכיר את החוויה, שיינו באותה סביבה וחשנו שהגענו לנקודה שבה כבר חווינו את כל מה שהיה ניתן, כך שפתאום איבדנו את ההתרגשות. עד שהגענו לפני מספר שנים לטיול באמסטרדם, שהתווסף לו חוויה של ביקור במועדוני הזוגות והסועדים במקומות המפורסמים של הרשת האדומה, ונכנסנו גם למוזיאוני המין והתרשמנו מעדות על חיים סוערים ומקומות מושקעים בפרטים מלאי פשטות וחופש. במהלך הטיול הזה, החלטנו לנסות חוויה שונה ומיוחדת – צפייה בתכנית מופע מגרה שמחברת בין מין, בידור והומור, אך גם הבינה שזה חלק מחוויית ההורות והחיים החדשים שלנו – ואני כבר הייתי אמא ושני ילדיי כבר היו איתנו. בזמן הזה, ההנאה מפעילות המין התחילה להרגיש פחות מושכת ויותר משותפת בלבד, מה שהביא לתובנה חד-משמעית שאני חייבת להכיר לעומק את העולם הזה של הפורנוגרפיה.
בהמשך, כאשר התעמקתי במה שמסתתר מאחורי תרבות הפורנוגרפיה והפקות המין שמוצגות בה, הבנתי שזו לא רק שאלה של חוסר שיער pubic hair. זה היה אחד הסימנים הברורים לכך, אך לא היחיד. כל ההצגות והתמונות שמיועדות לבני 18 ומעלה שואפות להציג מציאות שונה לחלוטין ממה שבאמת קיים בחיים האמיתיים. הפורנוגרפיה, גם אם היא מזמינה ונגישה, מציגה גופים ואירועים שאינם משקפים את המציאות של רוב הנשים והגברים. נשים המגיעות למועדוני הסטיריפ עלולות לגלות כי ההצגה איננה משקפת את השגרה או ההנאה, אלא הינה תהליך מלא פרסומת, עיוותים וציפיות לא מציאותיות. באופן דומה, התרגול הכללי של מין בתרבות הפופולרית אינו משקף חוויות אמיתיות, טבעיות או נעימות עבור נשים וגברים, אלא תוצר של פנטזיות ותעשייה שמבוססת על התלהבות מדומה ומניפולציות.
הנשים שמופיעות במופעי הסטיריפ או בפורנוגרפיה לעיתים קרובות מגלות תסכול, זעם או חוסר שביעות רצון, דבר שמתחבר גם לתחושת הניכור והריחות המנוכרים שמאפיינים חלק מהעולמות הללו. רבות מהן נכנסו לתחום כי היו זקוקות לפרנסה או מתוך רצון לחוש מושפלות ומושקעות, הודות לשכר הגבוה או אופי העבודה. רבות סיפרו שהן מפתחות עוינות כלפי גברים, או לפחות חוסר אמון כלפיהם, כשהן חשות שמצב הרוח שלהן נשחק ומקום העבודה פוגע בכבוד העצמי שלהן. כולנו, כהורים, כמחנכים וכחברה, צריכים לשאול את עצמנו כמה הוא חופשי ומוגן העולמם של הנשים והנערות שלנו מהשפעות של תעשיית הפורנוגרפיה, וכמה אנו מודעים להשפעתה הרחבה על תפיסות המציאות, הערכים והיחסים בין המינים.
אני עצמי אינני מקצה מלחמה נחרצת נגד הפורנוגרפיה, אך אני בהחלט חושבת שכיום יש לה השלכות שאינן חפות מבעיה. השפעותיה חודרות עמוק לתרבות שלנו, ומשפיעות לא רק על ילדים ונערות, אלא גם על בנים ובנות שגדלים בעולם שבו מראה הגוף, התפקידים והיחסים המיניים אינם משקפים את המציאות הטבעית והבריאה. ההבנה שצריכה לחדור לכולם היא הפחדה ועדכון של הערכים והחינוך של הדורות הבאים, כדי שתהיה מודעות ויכולת ביקורת על מה שמוצג באקטיביזם המיני התעשייתי הזה. ולכן, כולנו חייבים להיות מודעים יותר ולהגן על הילדים והצעירים מפני תכני פורנוגרפיה המזיקים, מתוך כוונה ליצור דור שיחיה בעולם בריא, מחובר ומכבד יותר.