אני עומד לצד אמבר הרד כי אף אחד לא האמין לי גם כן

כאשר חברי לשעבר התאבד בשנה שעברה, זה היה מעבר לטרגדיה רגילה — זו הייתה חדשות לכולנו. הוא היה שף ידוע, שהנחה ילדים בבית ספר קיץ של הרווארד ותרם מזמנו החופשי לחוות חקלאיות מקומיות. הוא היה מדריך משולב במחקר באוניברסיטה למוסדות חינוך גבוה, והיה ידוע בזיקה שלו לאומנות, למוזיקה ולהיסטוריה. הוא טייל באירופה ובמזרח התיכון, חקר שיטות בישול מסורתיות ושאף להביא איתו מרכיבים נדירים כדי לחלוק עם חברים ועמיתים. בתו של רואל Dahl, שהייתה לו כמטבח אישי, כינתה אותו “איש רנסנס” — ולא הייתה טועה.

כלי תקשורת כמו Eater ו-The Boston Globe פרסמו הודעות על מותו, והחדשות נפוצו בקלות ברחבי הרשתות החברתיות ברחבי העולם תוך אבל כבד. השף רנה רדזפי, באופה ב-Noma, העניק מלגת כבוד בסימפוזיון הקולינריה העולמי MAD על שמו. חלק מהקהילה קיים טקס זיכרון גדול, שבו חברו, דיקן בית הספר לעיצוב בHarvard, יצר והתקין קיר תצלומים משותפים. מעמדים רבים שיתפו בזיכרונות על חייו, ודמויות מהקהילה נעמדו כדי לספר על רגעים משותפים עמו, לחבק, לבכות ולחייך תוך כדי זיכרון לרגעים שמחים שחוו איתו.

אני מודה, לא נכחתי בטקס. לא הייתי שם. ביום בו הוא בחר לסיים את חייו, הוא נתן לי אפשרות לבחור: לחזור אליו או שירצח את עצמו. הייתה זו תקופה קשה ומסובכת בחיי, בה הוא היה ניסיון רב שנים לסיים את חייו — הוא ניסה לעשות זאת שלוש פעמים במהלך שני שנות הזוגיות שלנו, והתחנן יותר מפעם אחת שארצה להישאר עמו. האיום שלו התחיל כשהבנתי שהוא בקשר עם מישהי אחרת ורציתי לעזוב, והמשיך כשהוא תפס אותי פעמיים נוספות. בפעם השלישית, הוא פרץ לדירה שלי, ואני התקשרתי למשטרה, אך הוא איים שיתרסק אם אגיש תלונה. לא עשיתי זאת.

הוא היכה אותי לראשונה באירוח באנטנאדו בנפאל, ומשם המכה תמיד חזרה. הוא שלט בכספי, נהג להסיע אותי לעבודה ולחזור, כדי להיות תמיד בטוח היכן אני נמצאת. הוא תופס אותי בטלפונים, במיילים ובחשבונות הפייסבוק שלי. בכל פעם שניסיתי להפסיק איתו, הוא איים שירצח את itself. פחדתי כל הזמן מפני אלימות, אך הפחד שיצירת חיים לעצמי תגרום לסיום חייו היה חזק יותר.

יום אחד, בדרך לדירה שחלקנו עם קשישה הוואיטית שהייתה שכנה מעלינו, היא שאלה if אני בסדר — היא דברה צרפתית ואני הוצפתי בסכנה שהוא ישמע את השיחה. שיקרתי ואמרתי שאני בסדר, תוך כדי סיפור על מזגן שנשבר. שבוע לאחר מכן, אחרי ארוחת ערב עם חברים, הוא היכה והחליק אותי עד כדי חנק. אמרתי שאני לא יכולה לנשום, והוא אמר שאינו אכפת לו, ואיים שיוכל להרוג אותי אם ירצה. הוא היה כבד ממני ב-45 ק”ג והחזיק במגירת סכינים חדה. הוא אכן לא טעה — הוא הספיק לעשות כל זאת.

למרות שהצלחתי לברוח, הוא הלך לכלא, אך חזר ושהה בשחרור מוקדם. הוגשו נגדו תיקים על תקיפה חמורה, אך הם בוטלו. אמו התקשרה אליי בבכיות, ולטענתה, הוא הבטיח לה שהוא יפסיק לטרור. אך הוא לא קיים את ההבטחות, והאלימות והאיומים חזרו על עצמם. עברתי שלוש מקומות עבודה, אך הוא עדיין איתר אותי. “כולם חושבים שאתה משוגע”, אמר באחד הימים. “חבריך, הרופאים, התקשורת, כולם. אני דאגתי שיגיע לזה.” ואז, ההחלטה ניתנה — זו הייתה הפעם הראשונה שנבחרתי בי, במקום בו תמיד בחרתי בו.

אם הייתה לי אפשרות לבחור שוב, לא הייתי משנה את דבר. זהו תהליך קשה שמלחיץ אותי, ומתמקד בהבנה שאני כל הזמן בסיכון, וכל עוד החברה לא תתמוך בנפגעות נפשיות ואלימות, המצב יישאר על כנו.

אני משקפת לעצמי שכשאנשים מדברים על מקרים כמו של אמבר הירד או ג’וני דפ, הם לעיתים מנסות להפריד בין ההיסטוריה האישית והחברה. אבל בשבילי, זו בדיוק הבעיה — החברה שלנו מפספסת את ההזדמנות להתמודד עם תבניות האלימות והדינמיקות שמאחורי מקרי אלימות במשפחה. אנחנו שואלים שאלות שמקלות על המכאובים, משייכים את ההתנהגות של הפוגע לסיבות כמו גזע, מין, מצב כלכלי או מצב נפשי, ומאשימים את הנפגעות באחריות לבעיה — עד כדי כך שבסוף, הן נאלצות להוכיח שהן דווקא סובלות מספיק כדי להצדיק את התביעה שלהן.

לעיתים, זה מתבטא בכך שהמשטרה לא ממהרת לעצור את הפוגע, או שממשיכים לטעון שהנפגעת “משוגעת” או “לא בסדר”. לא פעם, כבר ברגע שהנאנסת או המוכה מנסה לספר את הסיפור שלה, סביבה קמה ביקורת — “היא לא משוגעת, היא פשוט באה לספר את הסיפור שלה.” והאחריות כלפי הפוגע נשארת חבויה. אני עצמי תיעדתי את סימני ההאבה והאיומים, אך זה לא שינה את המציאות — הוא המשיך לטרור ולהטריד.

אין לי תשובות קלות, אך אני בטוחה שהחברה צריכה לשנות את היחס שלה כלפי קורבנות, ולהכיר בכך שהאלימות היא לא רק בעיה פרטית, אלא תוצר של סביבה שמעודדת אותה או מאפשרת לה להמשיך בלי עונש. רק בכך נוכל לשבור את מעגל האלימות — ולתת חיים טובים יותר לנשים ולגברים שנמצאים בסכנה כל הזמן.