לפעמים שאלה תמימה לכאורה מצליחה לחשוף מטען שלם של הנחות חברתיות. זה קרה לי אחרי שפרסמתי בפייסבוק סיפור על קהילות חתולים בניו יורק, שנדחקו מאזורים שבהם חיו בעקבות תנופת בנייה. זמן קצר לאחר מכן, אדם שהצטרף לרשימת החברים שלי פחות מיממה קודם שאל אותי אם אני "טיפוס של חתולים".
אפשר היה לענות בפשטות שכן. ובכל זאת היססתי, מפני שהשאלה נשמעה פחות כמו התעניינות בבעלי חיים ויותר כמו ניסיון למיין אותי. האם אני רווקה? מתבודדת? מוזרה? האם הבית שלי מלא חתולים, שערות וריח שאי אפשר להתעלם ממנו? כל המטען הזה יכול להסתתר מאחורי ארבע מילים שנשמעות, על פניו, בלתי מזיקות.
בחרתי לענות בדרך אחרת. כתבתי שאני אוהבת חתולים, אבל גם יין פינו גריג’יו, כתיבה, קריאה, קומדיות ישנות ואת האפשרות לחיות בישראל או באיטליה. במילים אחרות, חיבה לחתולים היא פרט אחד מתוך חיים שלמים. היא אינה אישיות, אבחון או תקציר של המצב המשפחתי שלי.
מתי שאלה הופכת למבחן
קיוויתי שהשיחה תמשיך לאחד מתחומי העניין שהזכרתי. במקום זאת הוא שאל אם הבית שלי מלא חתולים והסביר שאנשים שאוהבים אותם נתפסים לעיתים כחריגים, בודדים או כמי שמעדיפים את חיות המחמד שלהם על קשר עם בני אדם.
ייתכן שהוא התכוון להתבדח. הבעיה היא שבדיחה אינה מתקיימת בחלל ריק. כאשר היא נשענת על דימוי שכבר הודבק שוב ושוב לנשים, היא מזכירה להן שהעדפות אישיות עלולות לשמש ראיה נגדן. אישה יכולה לאהוב חתול אחד, לטפל בכמה חתולי רחוב או פשוט לעצור לצפות בסרטון שלהם, ומישהו כבר יחבר את הפרטים לסיפור על בדידות, הזנחה וחוסר יציבות.
הכינוי "האישה המשוגעת עם החתולים" אינו מתאר רק מספר מוגזם של חיות בבית. הוא מרכז בתוכו שורה של שיפוטים: אישה שלא מצאה זוגיות, הזדקנה לבדה, איבדה קשר עם הסביבה והחליפה בני אדם בבעלי חיים. אין צורך לומר את כל זה בקול. התרבות כבר השלימה את המשפט מראש.
לבדיחה הזאת יש כתובת מגדרית
גם גברים נשפטים לפי התחביבים שלהם, אבל הדימוי הזה פועל באופן מובהק על נשים. גבר יכול להקדיש שעות לאופנוע, לקונסולת משחקים, לאוסף יקר או לקבוצת ספורט בלי שהדבר יהפוך מיד להסבר מדוע הוא רווק. לעיתים התחביב אפילו מוצג כסימן לעצמאות, ידע או תשוקה.
אצל נשים, לעומת זאת, תחומי עניין נבחנים לא פעם ביחס לשאלה אם הם הופכים אותן לבנות זוג רצויות. חיבה לחתולים מוצגת כתחליף לזוגיות או כהוכחה לכך שהאישה ויתרה עליה. כך העדפה רגילה מקבלת משמעות מוסרית: לא רק מה היא אוהבת, אלא מה כביכול השתבש בחייה.
אין צורך להפוך את הגברים או את התחביבים שלהם למושא לעג חדש. המטרה אינה להחליף סטריאוטיפ אחד באחר, אלא להבין עד כמה מגוחך להסיק על אופיו של אדם לפי בעל החיים שהוא אוהב או החפץ שבו הוא משקיע את זמנו.
גם חיים לבד אינם כישלון
חלק מכוחה של הסטיגמה נובע מהנחה נוספת: אישה שחיה לבדה בהכרח אומללה, ואישה שמרוצה מחייה ללא בן זוג כנראה מסתירה בעיה. אלא שמגורים לבד ובדידות אינם אותו דבר. אפשר לגור לבד ולנהל חיי חברה מלאים, ואפשר לחיות בתוך משפחה או זוגיות ולהרגיש בודדים מאוד.
גם אם אישה בוחרת לחלוק את ביתה עם חתולים, אין בכך עדות לכישלון. אולי היא אוהבת את השקט שלהם, נהנית לטפל בהם או פשוט מרגישה נוח בחברתם. היא אינה חייבת להוכיח שהחיים שלה עמוסים מספיק באנשים כדי לקבל אישור חברתי.
כדאי להיזהר גם מהקצה השני. לא כל מי שמגדלת חתול היא בהכרח עצמאית, רגישה או מסתורית. אלה רק תוויות חיוביות יותר, ועדיין תוויות. בעל חיים אינו מבחן אישיות, ומספר הקערות בבית אינו מספר לנו אם בעלת הבית שמחה, חברותית או מעוניינת בזוגיות.
למה דווקא חתולים מעוררים כל כך הרבה הנחות
חתולים נתפסים כחיות עצמאיות שאינן מצייתות בקלות ואינן מעניקות חיבה לפי דרישה. אולי משום כך קל להשתמש בהם כסמל לאישה שאינה ממלאת את התפקיד המצופה ממנה. אם היא אינה זקוקה לאישור מתמיד, אינה מתנצלת על הגבולות שלה ואינה ממהרת להתאים את חייה לציפיות של אחרים, התרבות כבר מחזיקה עבורה דמות מוכנה מראש.
אבל חתולים אינם "חיה נשית", כפי שכלבים, אופנועים או משחקי מחשב אינם שייכים לגברים. אנשים מכל מגדר יכולים לאהוב בעלי חיים שונים, ולפעמים ההסבר פשוט מאוד: הם נהנים מחברתם. אין צורך לחפש בכל העדפה סיפור נסתר על מצב נפשי או כישלון חברתי.
מה קורה כשהופכים את הבדיחה
בהמשך השיחה ראיתי שאותו אדם פרסם פוסט על אוכל. שאלתי אותו, בהומור, אם הוא "טיפוס של אוכל", והשתעשעתי ברעיון שהבית שלו בוודאי מלא קערות חומוס ושאריות על הקירות ועל מדפי הספרים. האבסורד היה ברור, והוא קיבל את ההערה בחיוך.
ההיפוך הזה אינו נועד להעליב חובבי אוכל. הוא מדגים עד כמה מוזר לקחת עניין מסוים ולהפוך אותו לזהות שלמה. אדם שאוהב לבשל אינו בהכרח חי בתוך מטבח מלוכלך, בדיוק כפי שאישה שאוהבת חתולים אינה מוקפת בעשרות מהם ואינה מנותקת מהחברה.
אפשר להתעניין בלי להדביק תווית
אין פסול בשאלה על חתולים. ההבדל נמצא בכוונה ובדרך שבה ממשיכים את השיחה. במקום לבדוק אם האדם שמולנו מתאים לקריקטורה מוכרת, אפשר להתעניין בחוויה עצמה.
- אפשר לשאול אם יש לה חתול, במקום להניח שהבית שלה מלא בהם.
- אפשר להתעניין במה היא אוהבת בבעלי החיים, בלי להסיק מכך דבר על הזוגיות שלה.
- לא כדאי לקשור חיבה לחתולים להיגיינה, לבדידות או לבריאות הנפש.
- אם נאמרה בדיחה והיא התקבלה באי־נוחות, עדיף להקשיב ולא להסביר מדוע היא הייתה אמורה להצחיק.
- כדאי לזכור שאדם יכול לאהוב חתולים, כלבים, ספרים, יין ומשחקי מחשב בעת ובעונה אחת.
העיקרון פשוט: תחביב הוא נקודת פתיחה לשיחה, לא כתב אישום. מי שמספרת שהיא אוהבת חתולים אינה מבקשת להיבחן מול רשימת סטריאוטיפים. היא רק משתפת פרט על עצמה.
אישה אינה בדיחה מוכנה מראש
אני לא מתכוונת להתנצל על כך שאני אוהבת חתולים, וגם לא להוכיח שאני אוהבת מספיק דברים אחרים כדי שהחיבה הזאת תיחשב לגיטימית. היא אינה מגדירה אותי יותר מאשר סדרת הטלוויזיה שאני צופה בה, המדינה שבה הייתי רוצה לגור או המשקה שאני מזמינה בערב.
בפעם הבאה שמתחשק להשתמש בביטוי "האישה המשוגעת עם החתולים", כדאי לעצור ולבדוק מה באמת מצחיק בו. ברוב המקרים החתולים אינם מושא הבדיחה. הבדיחה מופנית כלפי אישה שלא ארגנה את חייה לפי הציפיות המקובלות, ושאולי אפילו מרוצה מכך.
אפשר לוותר על הדימוי הזה בלי לוותר על הומור. אפשר גם לאהוב חתולים בלי לקבל חבילת תיוגים חברתית במתנה. נשים אינן הופכות לפחות יציבות, מעניינות או ראויות לאהבה בגלל בעל החיים שהן בוחרות לגדל. לפעמים חתול הוא פשוט חתול, ואישה שאוהבת אותו היא פשוט אדם שאוהב חתולים.