בשנת 2011 עברתי למיסולה, מונטנה, כדי ללמוד באוניברסיטה, ואחרי כמה חודשים התחלתי את הלימודים מבלי לדעת שבאותה תקופה הוכרזה כאזור עם שיעורי תקיפה מינית גבוהים. חזרתי ללימודים לאחר שאת בני הבת שלי, והתחלתי להסתובב campus באושר, חסרת מודעות למה שהתרחש כאן בעבר, תוך כדי שאף לא ידעתי על 11 מקרי תקיפה מינית שהוגשו על ידי סטודנטים בששת החודשים שהתחוללו לפני כן.
במהרה החלו לצוץ סיפורי הנפגעות שהרחיבו את ההבנה על המצב. מאמר קצר שהתפרסם בעיתון האוניברסיטה בחודש מרץ, דרש ממני חודשים לעיבוד, היה מלא בכאב ובהכרה עצמית. אחת הכותבות תיארה כיצד היא חשה אשמה, והניחה שכנראה זו אשמתה שהייתה במצב כזה, כי קשה לה להאמין שחברים שלה עלולים לפעול כך. היא כתבבה על חוויות של קיום יחסים תחת השפעה קשה, והסתיימה במילים של קבלה עצמית ובתחושת ריקנות.
הסיפור שלה היה גם שלי — תמרור אזהרה שזיירתי לזכרונות מהשנה בה למדתי באוניברסיטת אלסקה בפיירבנקס. למרות זאת, המוח שלי התייצב ואמר: “זה לא תקיפה, זה פשוט סטודנטות”.
כשקראתי על נערה באוניברסיטיה שוכבת asleep, ומתעוררת עם מישהו שנוגע בה, עדיין לא יכולתי להכריז שהייתי קורבן. סרטים כמו “Kids” לימדו אותי שכך קורה כשבנות שותות יותר מדי אלכוהול. ואכן, היא פנתה למשטרה, בעוד אני לא עשיתי זאת.
הסיפור שלי התחיל באירוע שהתרחש במסיבה. שתיתי עד טירוף, נרדמתי ליד בחור שהייתי בקשר איתו, והייתי צריכה להיאבק בתבועה. כשהתעוררתי, ראיתי אותו מנסה להסיר את מכנסיי. ניסיתי להילחם, להגן על עצמי, ואמרתי לו שיילך למבוש באנדרומה. הוא הפסיק, ואני חזרתי לישון. בהמשך, התעוררתיי לגלות שהוא הוריד לי את החולצה, והגנו על עצמי במעט הקיפול של השמיכה, מחכות שיבוא לקחת אותי הביתה בבוקר.
משם ואילך, הקשר שלי עם הגוף והזמן השתנה. שעת הדקה על השעון הפכה לסימן של ההתרחשות הטראומטית — שמונה עד עשר דקות של חוסר שליטה. אם עליתי למיטה, זה היה תיאטרון קטן שאני הפסקתי לצפות בו. מעין תפקיד שהוטל עלי, כאובייקט בלבד.
כששיתפתי חברים קרובים על האירוע, הם בעיקר חייכו והזכירו לי שזו הייתה שתייה מוגזמת. שאלתי למה זה חשוב, והם הפסיקו לדבר, מבטים מתוחים, ומבט חמור שחיכה שמכאן לא אמשיך לדבר על זה. מעולם לא השתמשתי במושג “אלימות מינית” באזני שאר החברים, כי הייתי שיכורה, והנחתי שהכל שטויות.
אחרי זמן, מצאתי את עצמי משותפת במבטי הזרה לחדרו של המושפל, שהייתה בולט לעין. לאחר 13 שנים, סיפרתי לפסיכולוגית שייתכן והייתי קורבן לאונס באירוע ההוא. היא אישרה זאת, והתחלתי להבין עד כמה ההשלכות חודרות לתודעה גם שנים אחרי. בכל פעם שקבעתי עם מישהו במיטה, הייתי מרגישה כמו שחקנית בתיאטרון של פאסיביות, ממתינה ומחכה שייגמר.
החוויות שחוויתי בגיל מאוחר יותר, תוך כדי יחסים אלימים, גם הן היו חוויות של פיתוי על ידי הבנה כי לא יאהבו אותי אלא אם אשכנע אותם שאני שייכת. פעמים רבות, הייתי מונע מלהגיד “לא” במילים, ומרגישה שאני הופכת לשקופה ואלמונית, חלק מנבואה שמגשימה את עצמה — חלק ממציאות בה אני מוותרת על זכותי לבחור.
סיפור זה והחוויות שלי הם עדות לכוחה של תרבות הסטייה המינית והאלימות המינים, שהופכות לעיתים קרובות מציאות בלתי ניתנת להכירה. מודעים ומודעות מניעות את ההבנה הזאת — נשים רבות מגלות פתאום שהן נפגעות ואינן מודעות לכך שהנסיבות אותן חוו היו אלימות, ועל כן יש צורך להעלות את המודעות וההבנה שטראומות אלו דורשות טיפול, הכרה ושינוי תרבותי.