כאשר התחלתי לקרוא יצירות חובבים מסוג “פאנפיקשן” של שרלוק הולמס, הייתה לי עמדת התנגדות נחרצת כלפי התרחיש של מערכת יחסים רומנטית בין שרלוק הולמס וג’ון ווטסון. לא ראיתי את ההיגיון שבדבר, והעדפתי להתמקד יותר בדיוקן של שרלוק ואירנה אדלר — אך עם הזמן, שכנעו אותי סיפור פשוט שהציג את ד”ר ווטסון כמגניב ומפתה את הבלש המפורסם. סיפור זה משך אותי לגלות את ההיבטים הרומנטיים והמיניים בין דמויות גבריות, שפעם נדמו לי בלתי אפשריים או לא-רלוונטיים.
בהמשך, התחלתי לקרוא יותר ותיקים של פאנפיקשן הומוסקסואלי ואף התפתחתי לכתיבה עצמאית של רומנים ומערכות יחסים בין גברים. פתאום, בחשק להבעה עצמית, מצאתי את עצמי כותבת סיפורים גאים, שמבוססים על דמויות הומוסקסואליות ומציגים אהבה, מין ומערכות יחסים שלא נחשבות ל-PG (כלומר, לא מתאימות לכל גיל). הסיפורים שלי כוללים תיאורים מפורטים של רגשות, מגע ואינטימיות בין גברים, שמעוררים אצלי חשק וסקרנות ואשר לא תמיד מתקבלים בברכה סביבה חושבת שמיניות שכזאת היא בלתי נאותה או מוזרה.
האמונה שלי היא שהדמיון והחשיבה החופשית מאפשרים לי לחקור עולמות שונים של אהבה ומיניות. בעיני, הצגת שני גברים שנוגעים זה בזה, מתנשקים ומפגינים את פגיעותם, היא יפיפייה, במיוחד כאשר הם גברים מושכים ומרהיבים ביופיים. אני מוצאת בנגיעה הזאת טוהר, עדינות ואינטימיות שנפלאות בעיני, בניגוד לסטראוטיפים הרגילים שמייחסים לגברים חזקים וקשים.
לעיתים קרובות, אנשים שאינם מכירים אותי מקרוב לא מבינים את ההעדפות שלי. כשאני חושפת שאני כותבת לעיתים תכופות יצירות הומוסקסואליות, חלק מהם מגיבים באי-הבנה או דחייה, לא תמיד מצליחים להבין מדוע אני אוהבת לתאר יחסי מין בין גברים. אך במציאות, אני מאמינה שיש בי פתיחות ושקיפות המאפשרות לי לחקור ולבטא מחשבות ופנטזיות שחשוב לי להחיות דרך הכתיבה שלי. אני לא מתכננת להימנע מכתיבה של תכנים כאלה, כי הם משקפים חלק בלתי נפרד ממה שאני מרגישה ומחשבת.
אין ספק שהדמיון והאהבה בין שני גברים יכולים להיחשב ליפהפיים, לא תמיד במובן המפורש והגלוי. אני אוהבת לקרוא ולהרכיב סיפורי נוער שמערבים גיבורים הומוסקסואליים עם סיום שמח, וסיפורים על שני גברים המאמצים ילד משותף. סיפורים כאלה, שלא כוללים אלימות או פנטזיות קשות, מביאים לי אושר ומחזקים את ההבנה שהאהבה היא מגוונת ויפה בכל צורה שהיא.
בעידן שבו נישואים בין זוגות חד-מיניים הינם חוקיים ברמה הפדרלית וקהילות מרגישות יותר בנוח להיחשף, אני סבורה שצריך לקבל ולחגוג גם את הספרות שמביעה אהבה בכל הצורות שלה. כבר התנסינו בדמויות שמוגדרות כרומנטיות “הישנות” ו”מסורתיות” עם כיסויים עם פורטרטים כמו זה של פאביו. היום, בזכות סופרים כמו JR Ward, כריסטופר רייס וריינבו רוול, אנחנו נחשפים לסיפורי אהבה בין גברים, והאהדה לדבר היא עצומה, כפי שמראה הפופולריות המתגברת של הז’אנר.
אני מתכוונת להמשיך לכתוב יצירות הומוסקסואליות כי אני כותבת קודם כל בשביל עצמי, ומזה אני מאוד נהנית. אני יודעת שזו עשויה לגרום לסביבתי לפעמים להסתכל עלי מוזר, אבל אני מאמינה שזו חלק מהחופש לבטא את זהותי ונטיותיי. כמו כן, יש לי חיבה עמוקה ליצירות שמציגות גברים באהבה, מגע ומחויבות, גם אם זה לא תמיד ברור לכולם מדוע אני אוהבת את זה כל כך. בעיני, זה חלק מהיופי והעושר של המיניות האנושית ומגיע הזמן שנסכים ונתמוך במגוון הזה באופן ציבורי ותרבותי.