עד היום האמנתי שאף אחד לא צריך להתחתן לפני גיל 30, אך לאחר קריאת הספר החדש של ריבקה טרייסטר, “כל הבנות הרווקות: נשים לא נשואות ותחילת עם עצמאי של עם חופשי”, נעשיתי משוכנע שאין סיבה אמיתית להתחתן בכלל.
בעיקר, אני עצמי לא רואה את ההיגיון שבחוזה רשמי של נישואים, חוץ מחשיבותם לצורך ילדים (אני חסרת ילדים), לצבירת כלי בית או מסיבות מס טקסיות. עד הקיץ שעבר, הרתיעה אותי המחשבה של להתחתן לפני שחבריי הלהט”בים יוכלו לעשות זאת באופן חוקי, והייתי מתנגדת לנושא זה בכל תוקף.
בזמן שביונסה הייתה זו ש initially קבעה שצריך “לקשור טבעת”, אך לאחר מכן היא שברה את האינטרנט עם האלבום “Lemonade”, ייתכן שזה לא הייתה ההחלטה הנכונה. למעשה, מצאתי את הרעיון שנשים צריכות “להניח טבעת” יותר מפלה – בעצם, היא מסרה את ההרגשה שנשים לא צריכות לשתף את הערך שלהן במין או ביחסים חינם, ומציעה שנשים מנסות להימנע מלתת את התחושה שהן מכירות את עצמן או את תאוותיהן בלבד – לא כי גם להן יש רצון משלהן.
אין לשכוח שזה לא מזמן היה מצב שבו נישואים היו למעשה סוג של עבדות כלשהי לנשים. היינו רכוש חוקי של אבינו עד שהיינו רכוש של בעלינו — נחשבים לרכוש סטייל. באהבה ורומנטיקה תמיד היו מקרים מיוחדים וחריגים, אך נישואים בעיקר היו עסקה כלכלית, שבה לנשים לא היו קולות או זכויות. עד שנות ה-60, נשים נשואות לא היו נשמעות כ”רווקות”, והיו נחשבות לחריגות, מוזרות או מבודדות, אחרי גיל 26, ובעוד שהיו זוכות לכתבות שליליות, המהפכה הפמיניסטית, ההתקדמות בתחום אמצעי מניעה, ההחלטה בפסיקה כמו “רוא נגד ויד” ומשבר המיניות שיתפו פעולה כדי לשנות את המצב ולתת לנשים חופש לבחור את דרכן.
על אף ההישגים והתמורות הרבות שהשגנו, חלק מהנשים עדיין רואה בנישואים את סמל ההגשמה היוקרתי או ה”הצלחה” הגדולה בחיים, והעניין בתעשיית הנישואים והפופולריות של תוכניות טלוויזיה כמו “Say Yes to the Dress” ומעמד הזוגות מפורסמים, משקף את ההשפעה החברתית שממשיכה לדחוף לכיוון זה. בעידן שבו שוויון הזדמנויות וחירות בחירה נותנות לנו יותר אפשרויות, חשוב להכיר בכך שהנישואים צריכים להיות בחירה מושכלת ואידיאלית, שנובעת מרצון אמיתי, לא מבעיות חברתיות או ציפיות חיצוניות.
בעוד שדיכוי הפחד מהבדידות, היכולת לבחור בדרך הנכונה לעצמנו, הם המפתח האמיתי לחופש ולשמחה, יש הסוברים שיראת הבדידות והלחץ החברתי ל”קשרים” יכולים לגרום לנו להתפשר ולחפש שילוב שנראה נכון מבחוץ, במקום ההרגשה הפנימית אותנטית. למשל, דמות כמו קארי ברדשלו מ”הנידון לשקר” אמרה ש”מקצת אנשים מתמסרים, אחרים מתפשרים, ואחרים מסרבים להסתפק בפחות מעפרוני כנפיים…” וזה מקביל למצב שבו אדם בוחר לא להתפשר על משהו שהוא חשוב לו, אפילו אם זה אומר להישאר לבד, וזוהי בחירה שמבוססת על כבוד, עצמאות ואותנטיות.
בניגוד לתפיסות של שנים, חובת ההכרח והלחצים החברתיים להשתלב במוסד הנישואים מצטמצמים, ואני עצמי, למשל, הצלחתי למצוא אושר באהבה ובחיים לבד, גם אם זה לעיתים מצריך סבלנות, סיכונים וחשיבה מחוץ לקופסה — כמו תליית מדף לא מכוון או טיפול במכשירים טכנולוגיים לבד. ההישגים האישיים שהשגתי, כמו היצירה ואחזקה עצמאית של חפצים, מעודדים את ההשקפה שהכוחות והיכולות שלנו, גם הפיזיים, הם חלק מהחופש לבחור בכל מצב.
המחנה של תומכות הזכויות של נשים ואקטיביסטיות להט”ב קידמו את זכויות הלהט”בים, מטרה שהבסיס שלה היה קבלת זכויות רפואיות וקירבה משפחתית. ההחלטה להכיר בזוגות חד-מיניים שחוק בקשת אמיתית לשוויון, אבל גם נבעה מצרכים פרקטיים ולוגיים. עלינו לשאול את עצמנו תמיד: האם אנחנו מתחתנות מתוך אהבה אמיתית, תאווה או מצפונו של אחרים? ואולי, עלינו להקדיש זמן לבדוק את הגורמים שמפעילים את ההחלטות שלנו, לבדין את היחס האמיתי שלנו לעצמנו ולזוגיות.
החיים המשותפים בהחלט מספקים יתרונות בריאותיים, אך מחקרים מצביעים כי גברים נהנים בעיקר מזוגיות, בעוד שהבדידות היא גורם מזיק שיש להתייחס אליו ברצינות. חופש לבחור באיך לחיות את חייך, בין אם זה על ידי מגורים משותפים, נישואים, גירושין או חיים לבד, הוא הזכות של כל אדם. אין אדם אחר שהגדרותיו או הקונבנציות החברתיות יקבעו את ההחלטות האישיות שלך. מתוך הכרת ההיסטוריה של נשים שנאלצו להקריב, חשוב שההחלטה על נישואים תהיה באהבה, מתוך אחריות ומודעות, ולא מתוך לחץ חיצוני או חוסר ברירה.