לאחר שעזבתי את בעלי והעברתי לעיר אחרת יחד עם בתנו הפנויה רק בת שישה שבועות, חברים ובני משפחה המליצו לי “לדבר מישהו” על השינוי הפתאומי בחיי כהורה יחיד. ההתמודדות עם המעבר, הפרידה והתחלת חיי לבד הייתה חוויה בלתי פשוטה, ואף מורכבת יותר ממה שדמיינתי תחילה.
אני זוכרת את הימים שלפני עזיבת הבית. ישבתי על רצפת החדר שתכננתי במשך חודשים, וקיפלתי בובות חרסינה עטופות בעיתונים והכנסתי קופסאות עם קישוטים בצבעי פסטל. במקום להתמודד עם אתגרי הנישואין שלי, בחרתי להקדיש זמן לשדרג את הקירות החיוורים של הקבסון שהשכרתנו בסטריט רופי בטהאה, בו שכרתי דירה בזמן שבעלי שירת בצבא. ניסיתי לסדר מחדש את הרהיטים, להכניס סדר לספריות וליצור חפצים שיש להם מקום ותחושת שייכות. בהמשך הבנתי שביקשתי להפוך את המקום למז hone עבור בתנו, תוך התעלמות מכך שאני עצמי לא הרגשתי שייכות בבית אחר. בית זה, שהיה מלא בדברים אך ריק בתחושת קרבה ואהבה, הפך עבורי למקום מפלט, אך גם לסימן לכך שאני זקוקה לשינוי גדול יותר. מספר שבועות לפני כן, הייתי בשלבי סיום העיצוב של חדר התינוק שלה, ועכשיו, הכול עבר—the הכל חייב להינטש. אנחנו היינו צריכים לעזוב.
בעבר חשבתי ש”שימור האש” כלפי בעלי הוא הסוד לאושר בנישואין, אך התחלתי להבין שיש יותר מזה.
לא היו לי התנגדויות לייעוץ מקצועי. במהלך ההיריון ובתקופות מוקדמות של הנישואין, שכרתי יועצת זוגית יחד עם בעלי, עד שהחליט שהוא לא רוצה להמשיך בטיפול. למרות שפגישה עם מטפל לא הצליחה להציל את נישואינו, היא נתנה לי את ההזדמנות לפרוק את ההתחבטויות שלי באובייקטיביות. קרובים ומכרים רמזו לי על הצעדים הללו גם לאחר שעברתי למיין, ואני סיפרתי לעצמי שאבדוק עלויות וביטוחים. אך בפנים ידעתי שהמטפל יכול להעמיק יותר, ושהתהליך הזה הוא חלק מהמסע שלי להכיר את עצמי יותר טוב. ההבנה שזו דרך אישית שלי לקחת אחריות על הטיפול בנפשי והגוף היא מה שהניעה אותי.
גם אם אני נשואה באושר כיום, אני מקשה לעצמי לעיתים תכופות על מה שיכול היה להיות. אך היום, אני יודעת שבכל רגע, יש לי את היכולת להחלים ולהשתקם.
התחלתי לקרוא ספרים נוספים של אלוורה טולה וסופרים אחרים שכתבו על מיינדסט ורוחניות, והשפה שלהן התחילה לגעת בליבי. למדתי לזהות את מקור הכאב ومن היבטים איך אני יכולה להעצים את עצמי. הוספתי לתרגילי הרפיה שלי יוגה, ולמרות שלא עשיתי זאת בבת אחת, השינויים הגיעו עם הזמן. למדתי להכיר במקומות שבהם משהו מרגיש “לא בסדר” בי, וזה סימן שעלי לבדוק את היחס שלי כלפי עצמי.
התברר ששעה של סביבה תומכת, מגע עם אנשים אחרים חוץ מהבת שלי, היא חיונית להרגשה שלי. בשנים הראשונות לאחר הלידה, נטיתי להסתגר, התרכזתי באמהות והורדתי חלק מעיסוקי ותחביביי. הייתי מוותרת על מפגשים חברתיים, כי הייתי מרוכזת אך ורק בתפקיד ההורי שלי. אך בסופו של דבר, ההחלטה להתרחק מיצירת קשרים חברתיים הייתה מזיקה, כי היא הרחיקה אותי ממה שעושה אותי אדם שלם ומאושרת. ההורות היא חלק חשוב בחיים, אך ההבנה היא שאפשר וגם חייבים להמשיך ולפתח את התשוקות והתחביבים שלנו, כי הם חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו.