השאלה “האם אתה אדם שאוהב חתולים?” הועלתה בפייסבוק שלי shortly לאחר שאפרסם סיפור על קהילות החתולים ה congregated בטבע בניו יורק שנדחקים מבתי החוף שלהם בשל גידול מואץ של אתרי פיתוח באזורים שבעבר היו שוממים.
למרות שהשאלה באה מבן אדם — ועוד אדם חדש שהוספתי לחברותו לפני פחות מ-24 שעות — הייתה לי תחושת זהירות במענה. היא נראתה לי כמו שאלה עמומה שמסתירה תגובה שלילית או שיפוט בלתי מודע כלפיי, אולי הקשור לסטיגמה חברתית לגבי נשים שאוהבות חתולים.
בתוך תוכי, חשבתי שזו שאלה שנועדה לבדוק אולי אני רווקה, בלתי נשחפת, משוגעת, או אדם שהולך ומתיישן לבד בדירה מלוכלכת עם חתולים שעשויים להשאיר אחריהם ריחות לא נעימים. כמובן, חלק מהאנשים אולי אכן ימותו כך. אין לי יכולת לצאת בהגדרה מה נחשב יותר טוב או רע; אלו דעות סובייקטיביות שאינן חייבות להתקיים בכל מצב.
בהמשך, בחרתי לענות בפרטים על ההעדפות שלי: “אני אוהבת חתולים. אני also אוהבת פינו גריגיו, לכתוב, לקרוא, לצפות ב’cheers’, לוסי, ולחיות בישראל או באיטליה, למשל…”
התרגשתי לראות כיצד הוא יגיב. אולי יאמר: “זה מגניב, אני גם אוהב את לוסי!”—כשהוא לא ידע שאהבתי את הסדרה הרבה לפני שהכרתי אותו, ושאהבתי חתולים עוד לפני שידוע היה לי שזו עיצה שמעוררת טעות חברתית ומשפטי טענה מעקצצים.
אבל בפועל, התשובה שלו הציגה את ההבדל המגדרי באיזו קלות תומכים באהבת חיות. הוא שאל: “האם יש לך בית מלא ביוונים?” הייתי מנסה להסביר שוב שזה לא ההגדרה, אך הוא המשיך להסביר שאנשים שאוהבים חתולים, לעיתים, נחשבים לחריגים, לבד, ויצרניים יותר לחיות לבד עם החתולים שלהם.
נתקלתי באמונה שהקשר בין אחזקת חתולים לשוליות חברתית, לבד, ולעיתים גם קלסטרופוביה, נשען על סטראוטיפים מגדריים. למשל, נשים שאוהבות חתולים נחשבות לחריגות, לבד, וחסרות תקווה למצוא אהבה—שוב, תיוג של שלילה שהחברה ממריצה כלפי נשים, אך לא כלפי גברים שאוהבים כלבים, אופנועים או תחביבים אחרים.
במבט על הערכות חברתיות אלה, ניתן לראות כיצד נוצרה מערכת שיפוט שמבוססת על מין וסטיגמה מגדרית, שבה נשים שמחות עם חיות הבית שלהן מוצגות כחסרות עתיד, בודדות, או מפונקות. זאת בעוד שבני זוג גברים שמתגלים באהבתם לחיות או לתחביבים כמו אופנועים, מתוגמלים באהבה ובהערכה חברתית.
ההבדל המרכזי נובע מתפיסות מגדריות ואמות מידה חברתיות של ‘נשי’ מול ‘גברי’. החתולים נקשרו לסטיגמה נשית, והאהבה אליהם מופיעה לעיתים כסטיגמה של חוסר יציבות חברתית, ריחוק, ואולי גם חולשה נשים באותן קהילות או בתפיסות חברתיות שיקירו בכך שאישה שאוהבת חתולים מסמלת חוסר יציבות נפשית.
בהמשך השיחה, כשבדקתי את התגובות של אותו חבר בפייסבוק, ראיתי שהוא פרסם פוסט על אוכל, ושאלתי אם הוא חובב אוכל, בהומור, וצחקתי על ההשערות ששולחות חומוס ואינסטנציה על אוכל על הקירות שלו או על מדפי הספרים שלו במטבח. תגובתו הייתה תמיד בהומור ובחיוך.
אני לא מתכוונת שתגידו שאני לא אוהבת חיות אחרות, אך אני כן מבהירה: לא אאפשר לאנשים לקטול את ההעדפות שלי כיוון שאני אישה, ומי שאוהב חתולים—אמרו את זה הרבה—נתפס כחריג, לבד, ולעיתים גם פחות יציב. העובדה שחתולים מקושרים לסטראוטיפים נשיים של בדידות, משחקת תפקיד בפגיעה החברתית באנשים שמביעים אהבה להם.
אפשר לטעון שזה גם נובע מהמשוואות החברתיות שהחברה קושרת בין נשים לחתולים, בעוד שבני זוג גברים שמחזיקים בכלב או עוסקים בתחביב טכני, לא נחשבים לחריגים אלא לגיטימיים יותר. זהו חלק מסוגי סטריאוטיפים שהחברה מחזקת ומעצימה לאורך זמן, וניתן לראות אותם בכל מקום: במוסדות פיננסיים, בטלוויזיה, בחינוך, ובמודעות חברתיות.
בכל מקרה, החתולים הם לא מין “גזע נשי” אלא חיות שניתן לאהוב ללא קשר למין. לכן, אל תבקשו ממני להיות “אדם שאוהב חתולים” כגורם שמגדיר אותי. אני אדם, ואני אוהבת גם חיות אחרות, כולל כלבים, וגם תחביבים ותחומי עניין שלא משויכים לסטראוטיפים מגדריים.
אם בכל זאת תתעקשו לשאול, שאלו את עצמכם: למה אתם שואלים? וכמובן, תהנו מלהזדקן לבד עם ה-Xbox שלכם. בסופו של דבר, הם החלק האמיתי בבעיות של סטיגמות ואלימות חברתית שנוגעות לקבוצות מסוימות בחברה, כמו נשים שמגדלות חתולים.